כל הציניקנים יאמרו שאנחנו בוראות את גבר חלומותינו מאגדות מטופשות שגברים כתבו לפני המון שנים. סינדרלה, היפיפייה הנמה וכל אחיותיהן העדינות והשקופות. לכל אחת מהן היה נסיך או אביר או גיבור שבא להן בדיוק בזמן. גם באגדות, טיימינג איז הכל. מבחינתי, כל בדיה מכילה גרעין עקשן של אמת שמקרקש בקול גדול אם מנענעים את הקופסא החלולה שבה הוא כלוא, חזק מספיק. תגידו מה שתגידו, אין על אבירים שבאים בדיוק בזמן.

אילת לא הייתה בדיוק כפר שליו אי שם בטירול. לא הסתובבנו חבוקים וסמוקי לחיים אחרי ערבי קריוקי של בירה ויודל. זה היה עולם של דוג איט דוג. ואם את ילדה קטנה - עונת הצייד הייתה נפתחת כל פעם שיצאת החוצה לשחק. הישרדות הייתה תלויה ברמות השובע של הטורפים הגדולים והיכולת שלי לנחש לאן נושבת הרוח.

הטורפים הגדולים הגיעו אלינו לשכונה מהבתים שמעבר לכביש. הם היו קולניים, זריזים וחזקים על חלשים. בשעות הערב כשהם היו חוזרים למאורתם הם היו עמוסי שלל רב - גולות, לפעמים אופניים, צריחות של ילדות קטנות ושקים מלאי דמעות. הבנים שלנו היו זורקים עליהם אבנים ומקלות אבל נשארים באזור הבטוח ולא חשוב מה קרה.

אני הייתי חכמה. הייתי מזהה אותם מגיעים עוד לפני שהם עברו את הכביש. נותנת שריקת אזהרה, אוספת את עצמי והולכת הביתה לקרוא. הקולות היו מגיעים אלי מסוננים דרך וילונות לבנים ושמיכת הפיקה שעטפתי כמו טורבאן לראשי. לא הבנתי למה כל כך הרבה ילדים מעדיפים להישאר במגרש ולחטוף.

אבל לפעמים, גם סוריקטה חכמה עושה טעויות.

יום שבת בצהריים. כולם ישנים. חם מאוד וזה לא זמן לצאת. אני אוהבת שחם. אני אוהבת את האדמה הקשה מתחת לרגליים שלי. אני אוהבת שיש לי את כל המגרש לעצמי ואני יכולה לנסות תרגילים חדשים על המקבילים המאולתרים, בלי עיניים צוחקות. הפעם ניסיתי שני סיבובים ומאוזן על הבטן. הייתי כולי מרוכזת. לא שמעתי ולא ראיתי כלום עד שהצל שלהם הסתיר לי את השמש.

דחיפה אחת ואני עפה מהמקבילים אל האדמה. לא יוצא לי קול מהפה. אני כועסת על עצמי ובועטת בעצמי בתוך הראש על כמה  מפגרת אני. אני גם מפחדת כי אני פה לגמרי לבד. אני נושמת מהר וסופרת זוגות רגליים. 5. אני קמה ומנסה ריצת הפתעה. זוג רגליים מספר 4 מכשיל אותי בלי בעיה ואני שוב על האדמה. יש לי שפשופים על היד וכואבת לי הברך. אני לא זוכרת את עצמי בוכה אף פעם אבל מתחיל לשרוף לי בעיניים ורע לי אפילו יותר. זוג מספר 2 מכין בסנדל בעיטה חדשה. אני עוצמת עיניים ומחכה.

אני שומעת בעיטה אבל לא מרגישה אחת. יש המולה מחוץ לראש שלי. משהו קורה שם וזה לא קורה לי. אני פותחת עיניים ורואה את יפתח, הבן הגדול של השכנים, קורע להם את הצורה שניים שניים וצועק "ככה באים לילדה קטנה??  ככה?? אני אראה לכם ככה!!". 5 צבועים ואריה אחד זועם. כמה דקות אחרי הקרב והם רצים אל מעבר לכביש.

יפתח מזיע והעיניים שלו בורקות. הוא מושיט לי יד ומסדר לי את השיער. הוא מחייך ולי רועדות הברכיים בלי קשר לחבורת הצבועים. הוא מלווה אותי הביתה, טופח לי בחיבה על הגב והולך הביתה.

מאז אותו יום לא פחדתי לשחק לבד. העולם היה שלי בכל שעה. יפתח יהיה שם אם שוב תבוא הלהקה. אבל יפתח גדול ואני עוד קטנה אבל אני יודעת שכשהעולם יגדל לי ואני אצטרך לשחק במגרשים של גדולים אני אשמח לאביר אחד שיהיה שם לגרש את הצבועים שייללו לי בראש בימים הקשים.