כותרות TheMarker >
    ';

    סיפורים וטיולים ועוד כמה דברים

    סיפורים קצרים, ושירים לעת מצוא פרי עטי, טיולים בארץ בכלל ובשביל ישראל בפרט.
    ועוד כמה דברים שפגשו אותי.

    0

    האופניים

    77 תגובות   יום שני, 22/3/10, 09:52


     

    האופניים ! - מאת אחאב בקר

     

     

    כפיר עלה על אופניו ודהר אל מגרש הכדורסל. אחר הצהריים היו הילדים מתאספים במגרש ורוכבים ביחד. היום התאמנו בקפיצות על "רמפות".

    בלוק הבניין הלבן הונח במרכז המגרש ועליו קרש ארוך באלכסון. בזה אחר זה האיצו הילדים את האופנים לכיוון הקרש הצר. הנסיעה המהירה במעלה הקרש, הקפיצה את הרוכב ואופניו באוויר למרחק גדול. הגיע תורו של כפיר.

     

    "שימו עוד בלוק מתחת לקרש. בלוק אחד , זה קל מידי, לא חוכמה". התפאר.

    "אין לך אומץ". קראו הילדים.

    התרחק לקצה המגרש, כדי להגביר את התנופה. דיווש בכל כוחו, וכיון את הגלגל הקדמי למרכז הקרש הארוך. ברגע הנכון משך את הכידון למעלה כדי להגביר את עוצמת הקפיצה ולהגיע רחוק יותר מכל הילדים.

    קול התנפצות הקרש, רעש הילדים הצועקים. מסך שחור ירד על עיניו.  כאב עז ברגלו.

     

    "כפיר נפצע. לכפיר יורד דם".

     

     הקרש נשבר במרכזו, וכפיר עם אופניו התרסקו אל הבלוקים הגדולים.

    רגלו נתפסה בין הגלגל הקדמי לשלדת האופניים. ניסה למשוך עצמו ולהיחלץ מתחת לאופניים. הכאב החד שיתק את רגלו.

     

    " לא יכול לזוז, כואב נורא" מירר בבכי.

     

    "אל תזוז, חכה בשקט" אמר עופר חברו.

     

    "כואב לי נורא" ייבב כפיר.

     

    "תשכב בשקט, ותנסה להרים את הרגל".

     

    "לא ככה, זה כואב".

     

    "אל תזוז. אני מסובב את הכידון כדי לשחרר לך את הרגל". בתושייה ובקור רוח , הצליח עופר, לחלץ את כפיר מתחת לאופניים.

    אופני ה"BMX" הירוקים נמעכו מעוצמת המכה. הגלגל הקדמי התעקם והכידון השתחרר.

    "נשברו לי האופניים". ייבב והסתכל באופניו הישנים שקיבל מאחיו הגדול.

    שריטה אדומה וארוכה התנוססה לאורך רגלו. טיפות קטנות ואדומות נטפו והכתימו את המגרש המחוספס. שפשוף רחב במרפקו הכאיב מאד.

     

    "בוא, נלך הביתה" אמר עופר.

    יחד גררו את האופניים הירוקים והחבוטים, ודידו במורד הרחוב.

     

    "מה קרה?" שאלה אימא.

    "הלכו האופניים הירוקים" מירר בבכי.

    "שב פה על הספה, אנקה לך את הפצעים" .

    "לכל הילדים יהיו אופניים, ולי לא".

    "כואב נכון? שב בשקט. אנקה לך את הפצעים ואשים פלסטר, חטפת חזק אה?".  

    "כואב נורא". ייבב כפיר.

     

    ==

     

     "אימא, הולכים לחנות האופניים שבמרכז, הבטחת לי אתמול".

     

    "טוב חמוד, אבל לא בטוח שנוכל לקנות לך משהו במקום, נראה מה יגיד המוכר הקירח".

     

    "אין מה לעשות. צריך לזרוק אותם לפח. חבל לנסות אפילו לתקן". פסק מתקן האופניים הקירח מהחנות שבמרכז המסחרי.

     

    "אולי תיקחו את האופניים האלו?". הצביע על זוג אופנים אדום יפה וחדש.

     

    "הם מתאימים לגיל שלך, לא כמו הזוג המעוך הירוק. יש להם הילוכים של "שומנו", ובולמי זעזועים מיוחדים. אופניים מעולים". הוסיף.

     

    "כמה הן עולים?" שאלה אימא.

     

    "שבע מאות וחמישים שקל לאחר הנחה בשבילכם. במחיר הזה, לא תמצאו כאלו אופניים . למישהו אחר אני מוכר בשמונה מאות וחמישים. אפילו יותר".

     

    "אין לנו כל כך הרבה כסף. גם ככה המצב לא קל, אולי יש לך משהו מיד שנייה"? ניסתה האם לשנות את הכיוון.

     

    "אני חייב את האופניים האלו, אין לאף ילד. אלו האופניים שלי" התלהב כפיר.

     

    "חמוד שלי, בוא נדבר על זה כשאבא יגיע".

    בערב הגיע אביו מהעבודה.

     

    "בפעם הבאה תחשוב פעמיים לפני שאתה קופץ על רמפה. נראה אותך עובד בשביל לקנות אופניים. גם ככה המחסן נראה כמו מגרש גרוטאות. הרסת את כל זוגות האופניים בבית. אתה עם השטויות שלך".

     

    "אבל עוד מעט מגיע יום כיפור ולי לא יהיו אופניים". ניסה כפיר.

     

    "היית צריך לחשוב קצת לפני שניסית לקפוץ כל כך גבוה. האופניים נועדו לנסיעה ולא לתעופה".

     

    "אוף, אני חייב אופניים, לכל הילדים יהיו ולי לא".

     

    "די להתווכח, כרגע זה לא בא בחשבון. הכסף לא גדל על העצים ואתה צריך להיות יותר אחראי".

     

    "אוף איזה  הורים רעים אתם". דמעות של כעס  ייאוש ועלבון, הציפו את עיניו של כפיר.

     

    "מצידי אתה יכול ללכת לעבוד ולהרוויח כסף לאופניים" הפטיר אבא.

     

    "מי ייתן לי עבודה? אני רק ילד"

     

    =======

     

    "עופר, אני צריך שתעזור לי". פנה לחברו הטוב בבית הספר.

     

    "יש לי בקופת החיסכון מאה עשרים ושניים שקלים שנשארו מיום ההולדת. חסרים לי שש מאות עשרים ושמונה שקלים כדי לקנות את האופניים האדומים".

     

    "מה נעשה?". הקשה עופר.

     

    "אני חייב להרוויח כסף לאופניים. אפשר לשטוף מכוניות, אולי נחלק פליירים בשביל החנויות שבמרכז המסחרי".

     

    "אתה פצוע, בקושי הולך. איך תרוויח כסף"?

     

    "אני חייב, תראה שאצליח".

     

    לאחר הלימודים פירק את מנעול הקופה, הוציא ממנה  את הכסף ומיהר לחנות האופניים.

     

    "אני יודע שזה לא מספיק. תשמור לי על הזוג האדום. תוך שבועיים אביא לך את מה שחסר, אני מחפש עבודה עכשיו, כדי לשלם לך".

     

    מוכר האופניים ניגב את הזיעה מפניו ומהקרחת הרטובה וחייך.

     

    "כל הכבוד ילד, גם אני  בגילך הייתי חייב לעבוד כדי לקנות לי אופניים. אם לא תביא לי את ההפרש בזמן, אחזיר לך את מה שנתת" .

     

    "תודה, אל תדאג, בטוח שאביא. רק תשמור לי עליהם. אתה צריך מישהו שיעזור לך? אני יודע לתקן אופניים, ואני יכול לחלק פליירים בתאי הדואר של השכונה".

     

    "תנסה אצל הספר מעצב השיער שלידי, אולי הוא צריך עזרה. יום כיפור מתקרב. דבר איתי שבוע קודם, אולי יהיה לי צורך".

     

    "אל תדאג, אעזור לך לתקן ואם תרצה, תשלם לי במקום האופניים".

     

    "כפיר, אתה תותח אמיתי, תבריא קודם ואחר כך נדבר".

     

    "יש כאן אלפיים פליירים, תחלק בכל תאי הדואר שבשכונה. כשתסיים תקבל מאה שקל. אם אראה שזה עובד תחלק שוב כמות כזו בשבוע הבא". הספר היה תקיף ולא נעים אבל הסכים לנסות.

     

    "תודה, תראה שכל השכונה תבוא אליך להסתפר".

     

    ====

     

    "איפה אתה מתרוצץ ? מה זה צריך להיות? לחזור כל כך  מאוחר?. אתה צריך לנוח ולא להשתגע".  אימו דאגה כשניקתה את הפצעים הטריים.

     

    "מצאתי עבודה, אני חוסך כסף לאופניים האדומים". התגאה.

     

    "מה ? אתה צריך ללמוד ולא לעבוד בגיל הזה, אני לא מוכנה" .

     

    "אבל אני חייב אופניים, ולכם אין מספיק כסף".

     

    "לא מעניין אותי, חכה שאבא שלך ישמע על כך, אתה צעיר מידי".

     

    "אני ועופר נשטוף גם מכוניות , כבר הצעתי לכמה דיירים ברחוב". המשיך כאילו לא אמרה דבר.

     

    "תירגע כבר, אתה לא שוטף שום מכונית ומפסיק מייד עם השטויות האלו".

     

    "אז מה את רוצה? שלא אספר לך כלום?" התריס כלפיה.

     

    ===

     

    נותרו יומיים עד ליום הכיפורים הידוע כחג האופניים. מידי יום הופיעו בשכונה זוגות אופניים חדשים.  הילדים בכיתה כבר תכננו מתי ואיפה להיפגש בערב החג. התאספו ביחד והשוו בין האופניים וההילוכים, והפירמות השונות.

     

    "כמה כבר אספת?" הסתקרן עופר.

     

    "יחד עם החסכונות, אספתי כבר ארבע מאות וחמישים שקל. הספר כבר לא נותן לי פליירים לחלק. לא נראה שיהיה לי מספיק זמן להרוויח עוד שלוש מאות". ענה כפיר במבט מושפל.

     

    "אולי תבקש מההורים? הסכום שנשאר, זה כבר לא כל כך הרבה".הציע עופר.

     

    "אני לא רוצה. אבא שלי מתעצבן בכל פעם שאני מדבר על זה".

     

    "תגיד ? הקירח מחנות האופנים משלם לך משהו ? אתה אצלו כל יום בחנות, שומר, מתקין מתקן מה? זה בחינם?" 

     

    "אני אוהב להיות אצלו, הוא די נחמד. אין לו כסף לשלם לי,  אבל לא אכפת לו שאני עוזר. אני אוהב להסתכל ולגעת באופניים האדומים שלי. מת לקחת אותם כבר, חבל שאין לי מספיק".

     

    "אולי יוותר לך על חלק מהכסף? אתם כבר חברים לא?".

     

    "לא רוצה, הוא איש נחמד. זו העבודה שלו. עכשיו בכלל הוא עמוס. פוחד להיתקע עם מלאי של אופניים אחרי החג. אני מתבייש לבקש ממנו כסף. חסר רק שההורים שלי ישמעו על זה. נראה לי שאני מתייאש".

     

    "כל הילדים משתוללים על האופניים. אתה יכול לבוא ולהיות עם האופניים שלי לפעמים".

    "צריך כסף לאופניים האדומים. אני חייב. איך אסע ביום כיפור? על רולרבליידס?"

    בבוקר ערב החג אין לימודים. מוקדם בבוקר, התקשר אליו עופר ואמר שיש לו משהו חשוב לספר.

     

    "בוא, הולכים להביא לך את האופניים". חייך עופר.

     

    "מה ? השתגעת? מאיפה אביא עוד שלוש מאות שקל?  אין סיכוי  שיהיו לי אופניים היום.  אתה צוחק עלי? ".

     

    "תשתוק ותקשיב. דיברתי עם כל הילדים בכיתה. כולם רוצים לראות אותך על אופניים היום בערב. כל ילד שם עשרה שקלים. אספתי שלוש מאות. אם תרצה, תחזיר להם כשיהיה לך".

     

    "עופר אתה צוחק עלי? חבר אמיתי. לא יודע איך להודות לך, וואוו נהדר. באמת אספתם?".

     

    "יאללה, בוא נרוץ  לחנות האופניים".

     

    הקירח היה טרוד ועסוק. היום הכי קשה בכל השנה. תור ארוך של ילדים הורים ואופניים השתרך מול החנות.

     

    "יש לי מספיק כסף לאופניים האדומים" צעק אליו כפיר.

     

    "נהדר, טוב שבאת, אתה יכול לעזור לי ? אני לא משתלט פה".

     

    "קח את הזוג ההוא- תיקון פנצ'ר. אם צריך תחליף פנימית". המתקן הקירח חילק הוראות וביקש ממנו לבדוק זוגות מקולקלים. עבדו בלחץ אבל בחדווה. כפיר תיקן פנצ'רים, כיוון מעצורים ולקח אופניים לנסיעות מבחן. בשעה שתיים וחצי בצהריים נגמר התור ואפשר היה לנוח לרגע.

     

    "בוא , נסגור את החנות ונלך הבייתה. היום הרווחת את הכסף שלך ביושר. הנה, מאה שקלים בשבילך. עזרת לי המון".

     

    "לא שכחת משהו?". שאל כפיר בחשדנות.

     

    "מה? עוד מעט מתחיל הצום, מה שכחתי?".

     

    "את האופניים האדומים שלי אולי? הבאתי לך את כל הכסף, הנה כלום לא חסר". הוציא את שקיק הכסף הקטן מכיסו, והושיט אותה.

     

    "אה, אתמול בערב מכרתי אותם, בא מישהו וקנה בכסף טוב, תבין , לא יכלתי לשמור לך אותם לנצח. הרי אמרת לי שאין לך מספיק. " התנצל.

     

    "אתה יכול לקחת את אלו רק ליום כיפור, אחר כך תחזיר לי". הצביע על זוג אופניים משומשים, מרוטים וחסרי חן.

     

    קולו של כפיר נשנק בבכי כבוש.

    "איך יכולת? הנה כל הכסף פה, לא חסר כלום"

     

    "אוי מסכן, אם הייתי יודע. שים את הכסף בכיס. תשמור עליו. עבדת מאד קשה בשבילו. יום כיפור היום. הקדוש שבחגי ישראל.  לך הביתה ותראה שהכול יסתדר". ניסה המוכר לנחמו.

     

    "מה יסתדר, איך יסתדר? עבדתי וחסכתי ואפילו קרה לי נס. החברים שלי אספו כסף. הכל הצליח ורק אתה! היית חייב למכור את האופניים שלי למישהו אחר. עכשיו נדפקתי לגמרי".

     

    "בכל זאת, קח את האופניים האלו, העיקר שיהיה לך במה לנסוע היום. הנה גם הכסף שנתת לי אז. אל תדאג, אתה ילד נהדר וחכם ואני מאד מעריך את מה שעשית".

     

    נסע על האופניים הישנים לביתו בלב כבד. נכנס במהירות לחדר בלי לומר מילה לאיש, וניסה להיעלם מתחת לשמיכה.

     

    "כפיר" שמע את אביו.

     

    "כפיר, תפתח את הדלת, ארוחה מפסקת. אחר כך אני הולך לבית הכנסת, בוא תאכל איתנו".

     

    "אני לא רעב, תאכלו לבד".

     

    "בוא כפיר, אני רוצה להראות לך משהו".

     

    "עזוב אותי אבא, אני רוצה לישון. אין לי תיאבון".

     

    "בוא חמוד, כולנו מחכים לך, אף אחד לא יאכל בלעדיך".

     

    בני המשפחה ישבו סביב השולחן. חלון המרפסת היה פתוח ורוח קלה נשבה.

     

    "כפיר, אתה יכול לסגור את המרפסת בבקשה, קר לי, יש רוח" ביקשה אימא.

     

    במרכז המרפסת עמד חפץ גדול ומשונה מכוסה בסדין לבן.

     

    "מה זה?" שאל.

     

    "לא יודע, תסתכל בעצמך". ענה אבא.

     

    יצא אל המרפסת ובתנועה זריזה הוריד את הסדין הלבן. 

    סרטים כחולים לבנים, ושלט חגיגי - "האופניים של כפיר" קישטו את זוג  האופניים האדום.

    דרג את התוכן:

      תגובות (77)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
      אחלה טיימינג יצא לי...
        9/4/10 09:26:


      יופי של ספור, עם סיום מפתיע.

      שבת שלום.

        6/4/10 18:00:
      יפה יפה...
        4/4/10 12:09:


      איזו התרגשות...

      מזכיר לי את הילדות שלי.. היה לי סיפור דומה לזה..

      בסיפור שלך ,כמעט בכיתי..כל כך הזדהיתי עם הגיבור שלנו..

      בקיצור אחאב, לראשונה אני נחשפת לכתיבה שלך וזה הפתיע אותי..

      אתה כותב נפלא וזו סיבה טובה לבקר אצלך..

      חג שמח. חיוך

        30/3/10 16:29:

      מזל טוב לכוכבית ה-600
        29/3/10 10:06:

      כתבת מרגש.

      חג שמח :) 

        29/3/10 09:57:


      תשמע איש,

      אתה כותב נפלא.

      למרות שזה הסוף לו ציפיתי,

      הצלחת להוציא ממני לחלוחית קלה בזוית העין

      וקריאת התפעלות פנימית כזו בלב...


      ו... חג שמח :)

       

        28/3/10 13:57:


      מ-ע-ו-ל-ה ..

      מקסים ונוגע ממש

      :))

      ( אזלו....

        27/3/10 22:37:

      קראתי בעניין

      וגם הפואנטה יפה.

        27/3/10 12:51:

        27/3/10 08:42:

      מרגש ברמות. תודה.
        25/3/10 19:45:

      סיפור מקסים.יש לו ניחוח של פעם.
        25/3/10 19:35:


      איזה  סיפור מקסים

      הסוף גרם לי קצת לדמעות. איזה ילד . אני מקווה שהרבה ילדים יוכלו ללמוד מהסיפור הזה משהו.

      שבשביל להרוויח כסף גם הילד צריך לעזור להוריו.

      הרבה ילדים חושבים שהכל מגיע להם היום . ואוליי באמת כדאי שיקראו כמה פעמים את סיפורך ויפנימו.

       

      חג שמח.

       

       

      נ. ב כתבתי פוסט חדש היום לגמריי שונה אשמח אם תיכנס

       

      ביי    קבל כוכב ובגדול

        25/3/10 18:17:

      סיפור מלבלב ויפיפייה...

      כמתנה לקראת חג פסח כשר ושמח:)

      אהבתי:)

      נטלי

        24/3/10 22:33:
      בתור פוסט  טראומטית....  לא, לא ארכב על אופנים!
        24/3/10 21:06:

      משובח!!

      שרי

        23/3/10 23:23:

      צטט: luis56 2010-03-23 19:42:00

      חסר לי משהו, לא יודע איך להגדיר את זה, אבל חסר

      הסוף היה ברור מראש ולא הפתיע

      השימוש בשפה לא היה כהרגלך בקודש...

      לדעתי, יש פה סיפור נהדר ומפוספס

      תחזיר לתנור ותוציא שוב כשיהיה מוכן

      זו כמובן רק דעתי

      ואתה בהחלט יכל להעיף אותה לפח.

       

      לואיס חביבי

      לכבוד הוא לי שאתה קורא את הסיפור ואף טורח להגיב עליו

      אין שום סיבה להעיף תגובות כאלו לפח

      :)

       


      אחאב,

      כתיבה מעולה, מרתקת וסוחפת. ריגשת אותי מאוד*חג שמח

        23/3/10 20:16:

      אחאב

      אתה מדהים

      אתה יודע למה?

      ידעת לשלב את הכשרון הספרותי שלך

      לצד ערכים והתנהגות וחינוך נאות

      הצגת לפנינו מצב מאוד שגרתי

      של ילדות

      פזיזות

      ומנגד איך לדעת להעריך את הכסף

      איך יש לדעת ללמד ילד

      כמה עובדים קשה למען הכסף

      לצד הרגישות של ההורים

      מנגד מחנכים אותו חינוך נאות

      ובמקביל דאגו לבן שלהם

      סיפור מדהים עם הרבה תובנות חינוכיות

        23/3/10 19:42:

      חסר לי משהו, לא יודע איך להגדיר את זה, אבל חסר

      הסוף היה ברור מראש ולא הפתיע

      השימוש בשפה לא היה כהרגלך בקודש...

      לדעתי, יש פה סיפור נהדר ומפוספס

      תחזיר לתנור ותוציא שוב כשיהיה מוכן

      זו כמובן רק דעתי

      ואתה בהחלט יכל להעיף אותה לפח.

       

        23/3/10 14:39:
      חביב במיוחד הקטע הזה שבו הילד פצוע ומדמם וכל מה שמעניין אותו אלו הן האופניים השבורות, ככה זה אצל ילדים, הם יודעים להתרכז במה שנכון מבחינתם ולהתעלם מהשאר, סיפור חביב מאוד. (-:
        23/3/10 10:46:


      סיפור חמוד, ממש בטעם של פעם...

      אמנם לי לא היו אופניים פרט לתקופה קצרה שניסיתי ללמוד לרכב עליהם...

      אבל הטעם ההוא של הילדות, של "יש לכולם, גם אני רוצה"..

      פשוט קופץ מבין המילים...!

      חג שמח!

        23/3/10 06:45:

      צטט: Glow* 2010-03-22 10:04:17


      פאק. מעולה.

       

      יש לי דמעות בעיניים.

       

      אוף. פשוט מעולה.

       

      *

       

       

      גנבה לי את המילים (או את התגובה)

      פשוט ניפלא.

       

        23/3/10 05:38:


      איזו הקלה עם סוף טוב.

       

      ועד יום כיפור

       

      שיהיה חג אביב שמייח.

        23/3/10 05:35:


      סיפור נהדר.

      בכלל, הכי אחלה זה לספר סיפורים.

        23/3/10 04:46:

      שמע חביבי - יש לך כשרון :)

      פשוט מעולה - נפלא

      חג שמח ♥♥

        23/3/10 02:18:

      קורע את הלב הסיפור שלך

      אך הוא כל כך ישראלי-טיפוסי

      זה הילד הישראלי הממוצע

      זה האבא

      זו האמא

      זוהי משפחה ישראלית

      .

      והכי חשוב שיהיה לכולנו חג פסח שמח

        23/3/10 01:10:
      פשוט מקסים.
        22/3/10 23:30:

      מעולה!!!
        22/3/10 22:39:


      חשתי הזדהות כמעט מוחלטת...

      אופניים וילדות,

      ילדות ואופניים,

      כמה שלובים הם זה בזה.

      מרגש.

      אהבתי.*

        22/3/10 22:15:

      יופי של סיפור

      קולח ומרגש.

        22/3/10 22:00:

      מרגש...

      לך *

        22/3/10 21:31:


      מרגש!

      הכתיבה נהדרת. כבר לא יכולה להתלונן שהסיפור ארוך מדי עם פרטים מיותרים...

      *

      אלומה

        22/3/10 21:13:

      כהרגלך ...משובח !
        22/3/10 20:51:


      לכמה דקות חזרתי להיות ילדה,

      אפילו כעסתי על מוכר האופניים , נורא!

       

      מקסים!

        22/3/10 20:16:

      ווואוווו......תודה רבה לכל המגיבים והמגיבות והמככבים והמככבות

      נהדר לגלות שיש ברכה בעשייה :)

      :))))

      פשוט תודה

       

        22/3/10 19:38:


      מקסים !!!

       

        22/3/10 19:22:

      הספור שלך אחאב לקח אותי אחורנית במנהרת הזמן

      היה כיף לעקוב אחר עלילת הנעורים התמימה

      ולחבק את הסוף הטוב 

        22/3/10 18:57:


      אחאב

      מרגש ויפה כל כך

      נותרתי שמחה בסוף הסיפור

      פסח שמח וכשר לך

        22/3/10 18:54:

      כתיבה קולחת, חיים זורמים,גלגלים מסתובבים וההורים שתלטניים ....נורא (מאד) הזדהתי, הבן שלי התחיל לעבוד בחנות אפניים :)

       

       

      לו היה ניתן להרכיב על ההורים בולם "שימנו", הכל היה נראה אחרת :) 

        22/3/10 18:51:
      נחמד, מעשה באפניים...
        22/3/10 18:42:


      נהדר,

       פשוט נהדר!

        22/3/10 18:33:


      יפה מאוד.

      כתיבה קולחת וסיפור סוחף.

      תודה.

      .

      בלוז

        22/3/10 18:23:


      מרגש

      קראתי מעט מן התגובות

      דעתי כדעת עיינה

      אם כבר לקח מוסר העבודה נלמד

      יש לאפשר לילד לסיים את המשימה

      והשכר שבצידה

      שיחוש בטעם, שיזקוף גב

      זהו שלב נוסף לקראת בגרות

       

      בקניית האופניים

      ניטל העוקץ, כבלימה לפני זינוק

       

      תודה על סיפור יפה נוסף

       

      לאה

       

       

       

       

        22/3/10 17:33:
      וואוו גרמת לי לדמוע.
      ולרגוש עם סיפורך.
      אין דבר שישווה לחברות מופלאה ומרגשת
      ואתה תיארת אותה באופן מושלם ומהנה.
      תודה לך על רגעי עונג,
      עונג היה לי לבקרך ולקרא סיפורך.
      ערב קסום.

        22/3/10 16:50:
      *סיפור מרגש, תודה.
        22/3/10 16:26:

      כוכב סיפור קסום.
        22/3/10 16:23:

      נהדר ומרגש כאחד!!
        22/3/10 16:00:
      ממש מרגש. שיעור בחינוך. "נוצר תאנה יאכל פריה".
        22/3/10 15:32:


      חג שמח

        22/3/10 15:28:


      מקסים אחאב,מרגש,מחנך ומתגמל

      .

      אהבתי מאוד ***

        22/3/10 14:57:

      אין מה לומר

      הדמעות מדברות בעד עצמן

      תודה על רגע של התרגשות.

        22/3/10 14:28:
      מרגש*
        22/3/10 14:10:

      אח... א ח א ב

      שוב סיפור מדהים

      מרגש עד כדי דמעות

      תודה ...

        22/3/10 14:07:

      מדהים
        22/3/10 13:49:

      אתה כותב טוב

      ומדויק.

      נוגע

        22/3/10 13:12:


      ממש זולגות לי דמעות....

      סיפור חובה לשעת חינוך

      לתלמידי בית הספר....

        22/3/10 12:59:

      אהבתי את סימן הקריאה בשם הסיפור. יש בו משהו רותם.  גם מהסיפור נהניתי.

      בחווית הקריאה שלי, זה התחיל כסיפור ממבט של ילד וזרמתי עם זה בהנאה.

      בשליש האחרון כבר ידעתי את הסוף אבל זה לא הפריע לי. מה שקצת הפריע לי זה שהסוף היה במבט של הורה בזמן שאני הקוראת עוד הייתי אי-שם בתוך הילד. כן, הוא היה מופתע ושמח שהאופניים שלו, אבל גם קצת מאוכזב על זה שנגזלה ממנו האפשרות להשלים את הפרויקט עליו עבד כל כך קשה. אפילו מהחברים שלו נגזלה תחושת השותפות בפרויקט אליו התגייסו. 


      עולה פה שאלה: הורה שאיכפת לו - האם עדיף שיאפשר לילד להשלים פרויקט בו השקיע את נשמתו וישבח אותו, או עדיף שיקנה בעצמו וירגיש נהדר כהורה?  (זה במסגרת השאלה - האם המסר חינוכי דיו כדי שיהיה סיפור טוב לילדים.)

      אין תשובה אחת חד-משמעית. הסיפור טוב, וטוב מזה - הוא מאפשר לשאול שאלות. חיוך

      יפה!
        22/3/10 12:41:

      אהבתי....

       

      תודה לך עליו.

       חיוך

        22/3/10 12:25:


      הסיפור הזה עושה מן הלב סמרטוט.

       

      *

        22/3/10 12:24:


      אחאב ידידי,

      הסיפור הקולח שלך הזכיר לי את סיפורי חז"ל מחד

      ואת סיפורי או. הנרי (עם סוף טוב) מאידך.

      זה יכול להיות סיפור ילדים נפלא, הכולל מוסר השכל ושיעור לחיים.

      כתיבה קולחת, מרגשת ומשאירה טעם של עוד *

        22/3/10 12:21:


      כתיבה מרגשת מעוררת הזדהות.

       

      תודה

      זיוה

        22/3/10 12:19:

        


      וחג שמח

        22/3/10 12:01:


      איזה סיפור מרתק..יש בו עצב, התמדה וכוח רצון

       

      מתוק הכפיר הזה - אוהבת ילדים כאלה הזכיר לי את בני בן ה 16 כשרוצה להשיג משהו(-:

       

      וההורים - איזה הורים ניפלאים יש לו.

       

      כתיבתך נהדרת.

       

      יום נעים

      זהבית

        22/3/10 11:37:


      אכן סיפור נפלא ומרגש.

      מזכיר לי סיפור אישי...

      בני


      סיפור מאוד מאוד מרגש

      אהבתי

      תודה******

        22/3/10 11:26:

      מודה שקראתי בנשימה עצורה וגם עיני התלחלחו קצת...

      סיפור כל כך אותנתי עם מסרים נהדרים, גם לקוראים-הורים וגם לנערים-בנים.

      היה מתאים לפרסום בערב יום האופנים... 

       כתוב בכשרון ובשפה יפה.

      בברכה,

      רמי

       

       

        22/3/10 11:02:

      אחאב ידידי

      שמע, זה נדיר שסיפורים גורמים לי להתרגשות, והפעם זה בהחלט ריגש אותי עד מאד.

      שאפו.

      מה גם שיש לסיפור הזה על כל המרכיבם שבו את האותנטיות הנדרשת, ולענ"ד נדיר לפגוש בסיפורים כאלה כאן.

      .

      ולגבי רוכבי האופניים,

      זו כבר הפכה למכת הכבישים, לא הספיקו לנו רוכבי הקטנועים ורוכבי האופנועים, ובשנים האחרונות התווספו אליהם רוכבי האופניים. וזה ממש מפחיד.

      בכל אופן

      תודה לך על סיפור נפלא

      סוקראטס

        22/3/10 10:52:

      מנסה לבחור את המילים.. מאוד התרגשתי.
        22/3/10 10:47:

      חברות... היא מעשים ולא רק מילים.

       

      סיפור מרגש.

        22/3/10 10:31:


      פשוט מרגש, אין עלייך !!!  כוכב עולה *

      אתה חייב לפרסם - אתן לבן שלי לקרוא את הסיפור הזה - ילדים היום מקבלים הכל כמובן מאליו,

      פשוט נפלא !

      זיוה הרץ

      מאמנת אישית להעצמה

      לגלות את העוצמה הטמונה בך.

        22/3/10 10:31:


      שתלך לך !!!

      יש לך מושג איזו רגישה אני ???

       

      והדמעות זולגות מעצמן !

       

      מאמין לי ??

       

      חג חירות שמח בחיק יקיריך !!

      ושבו זוגות [אופניים] לגבולם

      חג שמח !!

        22/3/10 10:27:


      אוףףףף מעולה !!!

      כרגיל אני בוכה בסיפורים שלך...

      מרגש

        22/3/10 10:24:

      סיפור ארצישראלי חביב...

      שוקי

        22/3/10 10:24:

       

      בוכה מהתרגשות נבוך

       

       

        22/3/10 10:14:

      כהרגלך..סיפור קצר

      אך יפה...

      אהבתי..

        22/3/10 10:04:


      פאק. מעולה.

       

      יש לי דמעות בעיניים.

       

      אוף. פשוט מעולה.

       

      *

      ארכיון

      פרופיל

      א ח א ב
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין