אמנון גדעון, דיסקונטסמנכ"ל משאבי אנוש 

הכלה = התלהבות

אמנון הוא עוגן. גבוה. מוצק. ידיים גדולות. עיניים טובות.2 מילים עלו חזק במפגש בינינו: הכלה, וחרדה.חרדה, כי לכולנו יש חרדות, ותפקיד המלהיבן הוא להוריד את החרדות האלה, לעזור בטיפול לשם הפחתה שלהן. הכלה, כי היא גם תפקידו של מלהיבן – תפקיד קשה ביותר של סבלנות אין קץ. מה ההבדל בין הקשבה להכלה אני חושב? הרי כדי להכיל צריך להקשיב, אבל הכלה הרבה יותר קשה. אחרי מחשבה אני מבין קצת יותר שהכלה היא היכולת להקשיב לא רק כדי לשמוע מידע ולאסוף אותו אלא לייצר אמפטיה בחזרה. הכלה = הקשבה + אמפטיה. הכלה = התלהבות אפשר ללמוד את זה? אני שואלכן. הוא עונה. הכול נלמד. מקבלים עזרה. מיועצים, ממטפליםיש אנשים שיכולים ללמד אותנו להכיל, או כל דבר אחר. "אנשים לא מסובכים"רק הוא אומר את זה וישר אני מחייך בהזדהות. מתמיד חשבתי שאנשים זה לא דבר מסובך. זה רק נראה ככה.יש לנו צרכים. פשוט צרכים. וכשאתה מפענח את הצרכים האלה, אתה נוגע בהם, והם הולכים איתך. 

ארגון ללא פחד"

זה הכי חשוב. העיקרון ה 15 של דמינג, ממציא ה TQM. עובדים חייבים להרגיש שלא יהרגו אותם על טעות. לא לפחד מטעויות. אבל עוד לפני כן, מנהל, גם אם הוא שותק הוא מפחיד. ההירארכיה מפחידה. נקודת ההתחלה של מנהל היא מינוס, כי העובד מפחד ממנו. מנהל צריך להיות מוריד של פחדים. מפחיתן פחדים. מלהיבן = מפחיתן של פחדים" 

הקשבה, ועידוד לרוגע הם קריטיים לארגון מתלהב

אנחנו עם יוצא צבא, עם היסטוריה של הישרדות ומלחמתיות. כמדינה צעירה הבאנו את זה לארגונים ורק עכשיו אנו קצת נרגעים. אם האדם השני מדבר חלש, תקשיב חזק. אם האדם השני מדבר חזק – תקשיב לתוכן. 

סולם הערכה עצמית

איך משקפים לעובד שהוא לא יודע שהוא לא יודע?שאלתי את אמנון איך אני מראה למנהל ועובד שיש לו עוד מה ללמוד. סיפרתי לו על השוק שלי בפעם הראשונה שעשו לי כמנהל משוב 360 מעלות שבו כולם מספרים לי מה הם חושבים עלי ניהולית, וגם אני מדרג את עצמי ואת מה שאני חושב שהם חושבים עלי... התוצאות, מגלות ומעידות על פערים בין ההערכה העצמית שלך לבין מה שקורה בפועל. ההערכה העצמית שלך כשאתה "צעיר" בעסקים גבוהה ממה שבאמת מעריכים אותך סביבתך (בוס, קולגות, עובדים).  אמנון מספר שהם עשו בפרטנר וגם בדיסקונט דיאגרמות שכאלה על הערכים של החברה ועל שביעות הרצון של העובדים.  חכמים..השלב השני היה לקחת כל נקודה שקיבלה ציון לא מספק ולטפל בה. לעשות תוכנית עבודה לשיפור של כל פרמטר. קצת פרשנות שלי:מאוד יישים לעשות סקר שכזה על כל דבר. על מידת המקצוענות והמיומנות של עובד, על מידת החיבור של עובדים לערכי החברה, על אמונה של עובדים בחברה, על ים של נושאים.לא צריך חברת מחקר. יש בכל ארגון ים של אקדמאים בוגרי קורס שיטות מחקר שיודעים לעשות סקר שכזה ולעבד את הנתונים שלו. זה לא עולה כסף. אז למה הרוב לא עושים? כי הם קצת מפחדים ... קצת מפחדים להקשיב ולשמוע את האמת. את הדברים שפחות נעים לשמוע אותם. למרות, שהקשבה וטיפול בנושאים שכאלה מביאים עובדים מרוצים. עובדים שמחים יותר. תפוקות גדולות יותר מהעובדים. 

צעקתי עליהם

"פעם נתתי הרצאה, ובסיום ההרצאה באה אלי אחת העובדות ואמרה לי: לה צעקת עלינו? ... ברור, שלא צעקתי ולא התכוונתי לצעוק ואני גם יודע לדבר לא רע מול קהל אחרי 30 שנים במקצוע, אבל התרגשתי. פשוט התרגשתי. והתרגשות, אם לא שמים אליה לב, יכולה פתאום לצאת בקול רם. בטונאציה שיכולה להתפרש ולהשמע בטעות כצעקה. מסקנה? רגישות לסולם הטונים. מודעות למצב הנפשי שלך והשפעתו על הקול והגוף, כדי לא לפספס דקויות קטנות שמשפיעות עליך, בלי שאתה שם לזה לב לפעמים. 

איך לכתוב מייל

בסופו של דבר, התלהבות היא בדברים הקטנים. במילים. בשפה.אם אדם לא יודע לכתוב מייל מניע, חיובי, מלהיבומיילים זה 80% מהתקשורת הארגונית, אז אין התהלבות.מסקנה? למד את העובדים בארגון שלך איך לכתוב מיילים.איזו כותרת מלהיבה לבחור (יש לאדם בממוצע 80 מיילים חדשים כל יום), איך לכתוב קצר ולעניין, איך לסיים מייל בנימה אופטימית וכו'... 

עלעול, טיפים

"אני מעלעל בספרים הוא אומר. אין לי סבלנות לקרוא ספר שלם לעומק. אני מדפדף ודולה טיפים". זה בסדר אני אומר לו. ככה כולנו (רובנו). היום כבר מותר רק לעלעל – פעם היו חוקי קריאה נוקשים שבגללם קראנו פחות. היום, מותר ואפשר לדלות מידע/טיפ גם מרפרוף על ספר. התלהבות זה גם ללקט ולרפרף ולא להעמיק. לפעמים זה ההפך - זה כן להעמיק. אבל דווקא לרפרף מביא ייסורי מצפון - חבל. מיותר. מותר ורצוי לרפרף ודלות חוכמה מספרים וכו', במיוחד אם התחליף זה לא לקרוא, כי לכולנו חסר זמן וריכוז. 

חשיבות המילים, מינוחים, ניסוח

אני מחמיא לו על המילים "נועם הליכות" בתחילת המפגש ובמהלך השיחה עולה הנקודה של ניסוח = התלהבות. דיבור יפה מביא להתלהבות של האנשים סביבך. "מינוחים" מוסיף אמנון. "בארגון שלנו שינינו את הצורה שבה מגדירים דברים. לא יורדים לשטח (יורדים זו ירידה למשהו נמוך יותר) אלא יוצאים לשטח. עולים לשטח. לא עד אחרון העובדים, אלא עד ראשון העובדים. לא בוס ועובדים אלא אנשים שעובדים ביחד. אנשים שעובדים איתי. בטח שלא לקרוא לאנשים כפיפים (אדם שמתכופף לפניך, כפוף/משתחווה) אלא בני אדם, שעובדים ביחד". תוך כדי דיבור נכנסת אתי עם קפה. אמנון מביט בה באהבה, ואומר לה "תודה!". הוא שוב מסתובב ואומר לה:"תודה רבה". המבט השני שלו אליה, ההדגשה של תודה רבה ולא רק תודה כלאחר יד, עושה את כל העניין.