אני רץ על הגשר
והילדים אחרי
יונתן
יונתן הם קוראים
קצת דם
רק קצת דם לקינוח
לקינוח הדבש
אני מסכים רק לחור של נעץ
אבל הילדים רוצים
והם ילדים
ואני יונתן
הם כורתים את ראשי
והם כורתים את ראשי בענף
בענף גלדיולה ואוספים את ראשי
בשני ענפי גלדיולה ואורזים
את ראשי בניר מרשרש
יונתן
יונתן הם אומרים
באמת תסלח לנו
לא תארנו לעצמנו שאתה כזה.
(יונה וולך האחת והיחידה / יונתן)

וכל אחד רוצה ממך חתיכה, רק חתיכה קטנה, וקצת תשומת לב. ורצים מקום למקום, מדבר לדבר בסחרור אין סופי.

וכמה פעמים בחיים אנחנו מגיעים למצב הזה ותוהים "לא תארתי לעצמי שהוא כזה". שהוא אנושי. שהוא כמו כולם. לאחרונה נתקלתי בזה הרבה. למשל: התקשרתי לאחת העובדות שלי להודיע שלא אגיע עקב מחלה. האמת? נדיר אצלי אבל נו, קורה. התגובה בצד השני היתה "את? חולה? לא יכול להיות..." העצוב (בעייני בכל אופן) זה שהתגובה היתה כנה לחלוטין ונטולת ציניות!! האדם בצד השני בהחלט לא הצליח לשים אותי בשורה אחת עם בני האנוש שמטבע הדברים חולים מדי פעם. פשוט היה ברור שאני לא כזו.
לאחר מחשבה מעמיקה (כשחולים יש זמן לחשוב...) הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שזה כנראה מה שהרשתי לאותו אדם לחשוב עלי וכנראה משהו בגישה שלי מצריך שינוי.
אז בנתיים - עד שאמצא את הדרך הרצויה לי בתקופה זו - אימצתי את זה השיר שהלחן שלו בהחלט נותן תחושה של מרדף.