דליריום טרמנס (מתוך עבודת חקר: דליריום במחלקה לגריאטריה חריפה)-  דליריום הוא סמן לדלדול הרזרבות המוחיות, הפרעות בקשב,מחשבה לא מאורגנת,הפרעה במצב ההכרה,הפרעה בפרצפציה,הזיות,דלוזיות, הפרעות שינה.

אלו בדיוק התסמינים, אחד לאחד, שהיו מנת חלקי בדליריום שלי.

אבל המצב הזה בו הייתי שרוי גרם לי לחשוב.....

האם יתכן כי החברה שלנו כולה לוקה באותו דליריום?  

האם יתכן כי החברה שלנו כולה עלתה על מסלול בלתי מתקבל על הדעת ובכל זאת קיים, שבו הזיה ומציאות מתערבבים ביחד וההפרעות בפרצפציה הן ללא כל תקדים?

ומעטים בלבד מעזים להתעורר מהחלום הזה, אך נתקלים בחומה בצורה של רוב זועם שמבחינתו זו המציאות האפשרית היחידה?

העולם כולו מנתק מעמנו מגע, כולל ידידנו הטובים ביותר. אנו מסכנים ידידות אסטרטגית שאין לה כל חלופה או פיצוי בעבור תקיעת מבנים מבטון בלב אזורים בשם אבו סנינה, שייח ג'ראח, ראס אל עמוד, אזורים המאוכלסים במאות אלפי אנשים שאין להם כל קשר למדינה בה אנו חיים, לסמליה ותרבותה, בלב שכונות שאין לנו עמם כל קשר, לא חברתי, לא תיירותי ולא היסטורי, ובכל זאת תומכים במאות אלפינו בשליטה בלתי מעורערת עליהם, רק לשם מושג בשם גאווה לאומית.

העולם כולו מתנער מעמנו בשל כך, כולל הטובים שבידידינו, החשובים ביותר שבהם, אלו שללא ידידותם לא נוכל לשרוד, לא נוכל להתקיים כאן, ובכל זאת אנו מסכנים כל זאת בשביל שליטה על מקומות שאין לנו כל קשר אליהם ומעולם לא ביקרנו בהם... 

ולנוכח תגובת העולם אנו נמלאים ביתר גאווה, יתר כעס ותוכחה, בטוחים בצדקתנו, בטעותם של כל האחרים מלבדנו, אף אלו שתמיד רוצים בטובתנו.

הוזים כי שליטה על מקום בשם ראס אל עמוד,אבו טור או שועפט היא זו שתביא לנו את הקתרזיס המיוחל.

מתעלמים מצעדות פרובוקטיביות בלב המקומות האלו,  מהחלטות שופכות בנזין,מאינספור מקרים של השחתות רכוש ועצים, מתעלמים במכוון  מהשקט ששרר עד לפני שבוע בצד השני, מחכים בלב כמה לכל התעוררות מחודשת של זעם אצלם בכדי שנוכל לחזור ולהשתמש ביד חזקה ובזרוע נטויה.

מחאה רגועה מאוד יחסית לאלימות המטורפת ששררה כאן רק בתחילת העשור,  הפגנות הקוראות לנו "שלחו כבר את עמנו...שחררו אותנו כבר מעמכם" גורמות לנו להקשיח את לבותינו כפרעונים ולהשיב בנוגשים,בפשיטות ומעצרים ליליים, הכרזה על שטחים צבאיים סגורים ובעצם כל מה שניתן כדי לרמוס כל סיכוי למחאה עממית לא אלימה.

האם זקוקים אנו שוב למכות שיוטחו עלינו בזו אחר זו?   סבארו...דולפינריום...מצא...מלון פארק...ג'נין... קפה הילל....רמאללה....האם באמת רוצים אנו שוב  לחזור לשם?  אחרי השקט ושיתוף הפעולה המחודש של השנים האחרונות?

מה גורם לנו לעשות הכל בכדי לחזור לשם שוב? מה גורם לכל ההזיות האלו? להפרעות הקשות בפרצפציה? לאילוזיות ולדלוזיות?

מתי  החום יתחיל לחלוף, והגוף יפסק מלרעוד, וההכרה תחזור למצבה הראשוני, הבראשיתי, זה שכבר נעלם והתפוגג במרחק השנים וכיום נראה כבר כהזיה בעצמו?

מתי נתחיל להחלים מעצמנו?