אל מלא רחמים שוכן במרומים. ממליגה עם שמנת וחמאה ונסיעה באוטובוס עם כרטיסן וחתיכת לחם בין האצבעות ושפם מנשק לי את הלחם כי לא הסכמתי לפתוח את האצבעות ונעלי בובה אדומות וברך פצועה בלי פלסטר וכתמים של שוקולד על השמלה הלבנה וזהו. במעלות קדושים.....והשכנה במעלות הייתה תולה את כל מקלות הכביסה ביחד, מסדרת אותם לפי צבעים, והפלסטיק היה מתייבש בשמש ונושר על האדמה סתיו בצבעים מול המקלט המכוער. והיד הלחה שלה מחליקה ואני תופסת אותה בשרוול והיא מתפשטת ממני ומסתכלת על הנעליים שלי ולא רואה אותי כי אין לי נעליים של אישה רומנייה וזה מת רומני בבית קברות תל אביבי ושתלו אותו שם בין כל הצברים והוא בקושי ידע עברית. והיא לוחשת לי שבטוח אגיע לגן עדן כי נתתי לה יד ובאתי איתה ונגעתי לה בשרוול ושתקתי והיא לא מתביישת בי והיא גאה בי והיא ילדה אותי והיא כבר לא מצטערת וכולם מתים וצריך להספיק ואסור לשתוק כי אין הרבה זמן וצריך להתחתן לא להיות לבד ולבד זה מוות ומוות זה....על משכבו ונאמר אמן. והמספריים מסנוורות אותי ובתוך השקט אני שומעת את הקריעה של הבד וזה לא סתם בד זה בד של איזה מעצבת אולי כזאת שתופרת בגדים ללוויות והן עומדות בשמש שמשחירה להן את העור שמציף מן הקרע ובמקום סימני שיזוף של בגד ים אחרי מקלחת יהיו להן סימנים של קבר. ואני נזכרת בתמונה שסבתא שלי שלחה מפלסטינה כשהצטלמה ליד עץ קלמנטינות ליד הכביש ולעץ היו עלים ירוקים ואני חשבתי איך זה שיש ירוק שם במדבר הזה וגם כביש ולמה אין בתמונה גמל? ואבא שלי אמר לי לא להגיד אף פעם ישראל רק פלסטינה כי ככה זה יותר נכון ברומנית. והם כבר מקפלים את הבד השחור והמגן דוד מתקפל והצלעות שלו נדחפות אחת בשנייה , קובייה הונגרית, ואולי אחר כך הוא יעטוף גוף של אישה שאכלה רק בד"צ והוא כל כך אהב כרוב ממולא בחזירים מתים . והאישה לידי מריחה כמו הבקבוק ההוא בצורת מכונית ששברתי פעם וחיברתי את השברים חזרה וחיפשתי במילון רוסית – רומנית של סבתא שלי וראיתי שקוראים לו מוסקבה ואמרתי בצחוק שכל מוסקבה מסריחה כמו מוות ועכשיו המוות מריח כמו רומניה של פעם עוד לפני שידעתי מה זה מוות. ואני מכירה יותר מתים מחיים. ואז היינו הולכים ברגל לבית הקברות ועוברים ליד בית המשוגעים והם היו צועקים לנו מילים בפלסטינית כי ידעו שאנחנו יהודים כי מה יש ללא יהודים לחפש בקצה העיר בין הקוצים ולבכות על אבנים שמזמן לא היו עליהן אותיות בשום שפה וריח של צויקה ושתן יבש עוד חיבר אותן לאדמה ההיא? תני לי יד אני אומרת לה. והיא כבר לא שומעת אותי והיא אומרת שלא תדעו עוד צער ואני יודעת שהיא מאחלת זאת לעצמה ואפילו היא כבר לא מאמינה בזה וצער מתחרז עם עצר והזמן שלה עצר באותו יום כשהשוטר הביא לה את המשקפיים שנפלו לו בבוץ והוא מת והיא חיה והוא נשאר בן חמישים ותשע והיא הזדקנה ובמרומים זה לעלות שלוש קומות ברגל עם קניות וזהו. והם כולם מדברים בשפה שכבר שכחתי ואני שותקת גם בשפה שלהם וגם בשפה שלי. והמים בברזיה שבכניסה הם של כולם והם זורמים בין האצבעות ואני סוגרת את הברז והיא לידי. ולפני השער אני שוב נותנת לה יד והיא בוכה ומתרוממת על קצות האצבעות ומחבקת לי את האוזניים ולוחשת בשפה של אילמים ילדה שלי. ואני עוד פעם בת שש או בת שבע הולכת אחרי אנשים באחד במאי ומחזיקה ביד דגל קטן ואני כמו כולם ואף אחד לא מרגיש שאני אחרת וצ'אושסקו עובר במכונית השחורה ואני יודעת שהוא מחייך רק אלי כי אני העתיד. ויש לי עניבה אדומה שחונקת אותי ושלפוחיות ברגליים ואבא שלי היה בסקוריטטה אתמול כי מישהו שמע שהוא רוצה לנסוע לפלסטינה ואני חולמת על גמל ואני כבר לא זוכרת למה ואנחנו עוברים ליד הכנסייה הגבוהה אבל לי אסור להיכנס כי לי יש אלוהים אחר אבל אני לא יודעת איך קוראים לו ולמה בכלל אני צריכה אלוהים אחר אם כולם מרוצים מאלוהים אחד? ואני רוצה לבכות אבל אני כבר לא זוכרת איך והיא בוכה גם בשבילי. ואני עוצרת ליד הבית שלה ויורדת מהאוטו ופותחת לה את הדלת כמו שהוא היה עושה ואני רואה בה את עצמי ואני אומרת משהו טיפשי והיא אומרת גם אני אמות פעם ואז תצטערי שלא אמרת מספיק ואני כבר מצטערת שאמרתי יותר מדי וזהו.  בגן עדן תהה מנוחתו. ואבא שלי כבר קיבל קביעות והוא כבר לא עולה חדש ואולי יש לו גמל ועץ קלמנטינות . ומי צריך אלוהים כשיש לך גמל?

ונאמר אמן.