כשאני שמה כאן את החלקים שכתבתי אז, בתחילת ההריון, אני קוראת את עצמי.

זה מרתק לקרוא היום את מה שהרגשתי אז. זה נורא מעניין אותי (כנראה אני מעניינת בעיקר את עצמי, אבל לא ממש אכפת לי כי אני נהנית מהתהליך)

פתאום אני נזכרת בסיטואציות, משחזרת כל מני דברים שקרו. דברים שכתבתי עליהם רק בצורה מרומזת כי לא רציתי לחשוף יותר מדי או כי לא רציתי להאריך יותר מדי.

בקיצור, מה שאני אומרת כאן, זה שאמנם אני מתוסכלת טיפה מזה שלאף אחד אין מה להגיד על הדברים שאני כותבת (או כמעט לאף אחד יש צדיקה אחת בסדום) ולמרות זאת אני עדיין נהנית, ועדיין אופטימית.

(:

שבוע שלושה עשר. 27.12.2009 

החלטנו לספר למשפחה. יש לאבא שלי יום הולדת וזו הזדמנות טובה לספר לכולם.

הילדים גם התחילו להתלונן על זה שאמא תמיד עייפה וזה מעצבן. לא חס ושלום לדאוג לי, אלא להתלונן... ובכלל, זהו, שליש ראשון עבר, הסכנה להפלה קטנה מאוד, קדימה מספרים. 

ארוחת צהריים במסעדה ביפו ובסוף האוכל כשנותנים מתנות אני נותנת לאבא שלי מכתב שמבטיח מתנה בעוד חצי שנה, משהו מתחכם כזה.

לוקח לו זמן להבין. אמא שלי מבינה מייד.

הילדים שניה אחר כך.

הקטן מוודא שאני לא הולכת עכשיו לבית החולים וכשאני מבהירה לו שלא הוא שמח. אמא שלי עם דמעות. וכשאנחנו יודרים במדרגות מהמסעדה היא דואגת שלא אפול.

שניה לפני זה יכולתי לעלות ולרדת אותן כרצוני אבל עכשיו, כשאני מגדלת לה נכד או נכדה בבטן צריך לשמור עלי. אני מאוד משועשעת מזה.

אתמול וגם היום היא התקשרה לשאול איך אני מרגישה. צחקתי עליה קצת ואמרתי שזה נורא כיף לי, טלפון יומי, אבל לא צריך להגזים... הילדים סיפרו לכווום בבית הספר ביום למחרת. והיום כבר שני אנשים שאני לא כל כך מכירה ביישוב אמרו לי מזל טוב. שמועות עוברות מהר... 

עכשיו עוד יותר מקודם, אני מקווה שהכל בסדר ונעבור את זה בשלום.

אין לי כוח וחשק לכל המנחמים שיגיעו אם חס ושלום יקרה משהו. 

השבוע גם יש לי סקירת מערכות ראשונה. הטריפו אותי בקופת החולים עד שנתנו לי את האישור, המון טלפונים ושיחות והבהרות.

אני זקנה, אוטוטו ארבעים, מגיע לי מהקופה סקירת מערכות ראשונה ושניה ומי שפיר. למה זה צריך לגרור כל כך הרבה בירוקרטיה של פקידים? אבל בסופו של דבר זה הסתדר וקיבלתי את האישור.  

================

  שבוע ארבעה עשר         2.1.2010

נדמה לי שאני מתחילה להרגיש תנועות.

לא תנועות,

מין בילבוים כאלו בבטן,

בועות קטנות כמו פרפרים או דגים.

משהו מאוד לא מובהק.

לולי הייתי יודעת שאני בהריון הייתי חושבת שיש לי גאזים או פעילות קיבה מוגזמת. אבל הידיעה הופכת כל בועת אויר שזזה בחלל הבטן לתנועה.

זה עוד מוקדם, אני יודעת, אני גם יודעת שזה בעיקר הרצון שלי להרגיש, לדעת שהכל בסדר להפסיק לאבד דופק לפני כל אולטרהסאונד אצל הרופא לבדיקת דופק של העובר, עוברית, תינוקת... 

אני מתחילה להסתכל על בגדים של בנות בחנויות. סיכות וגומיות וכל מני שטויות כאלו, מתחילה לחמוד בגדים של בת של אחותי.

מצד אחד זה נחמד הפנטזיות האלו מצד שני אני עדיין מחכה שמשהו גרוע יקרה.

ראבק, הריון בגילי זה לא משהו פשוט. זה לא מובן מאיליו, ושוב חוזרות לי התהיות של למה בעצם היה צריך את זה והאם זו היתה החלטה נכונה.אני מודאגת מזה שאני מרגישה כל כך טוב, שלא קשה לי לישון, שאם אני לא חורגת באוכל ממה שהגוף שלי מאפשר לי אין לי בחילות, שלמעט זה שהבטן התחילה לצאת לי עליתי יחסית מעט מדי במשקל, הכל טוב מדי, קל מדי, לא מפריע. משהו חייב להיות לא בסדר. 

בשבוע הבא אני אספר לבוס. חייבת. הבגדים מתחילים להיות לחוצים עלי וזה שחורף מאפשר לי להסתיר את הבטן שמתחילה לגדול. לאט לאט אני ממלאה את הבגדים שלי מלפני שרזיתי, כל פעם פוסלת עוד זוג מכנסיים שכבר מרגיש לי צפוף מדי.  

 שבוע ארבעה עשר  עדיין       4.1.2010

השבוע הזה לא זז,

אני קוראת מה צפוי לי בשבועות הבאים, כל פעם כמה שבועות קדימה וזה משום מה מסרב לעבור.

הכל תקוע. 

אתמול בכיתי משטות. אני אפילו לא זוכרת מה זה היה שכל כך העליב אותי ובכיתי.

מפגרת ברור לי שאלו ההורמונים שמשגעים אותי, ברור לי שאני מופרעת בכל קנה מידה ושהתגובה שלי לא הגיונית ולא פרופורציונאלית למה שקורה אבל אני לא מצליחה לעזוב את זה.

סרטים טפשיים מרגשים אותי, סופים עצובים עושים לי בוקס בבטן, וכשמישהו מבני הבית אומר לי משהו שאולי יכול היה להתפרש בסיטואציות מאוד מסויימות כמשהו שאולי עשוי לפעמים להעליב אני נעלבת עד עמקי נשמתי.

ובוכה.

זה מוזר, אפילו תוך כדי, תוך כדי ההתיפחויות אני אומרת שאני יודעת שאני מפגרת ולא מצליחה לעצור את זה.  

אני גם מקנאה,

אני מקנאה בבעלי שיש לו עדיין את החופש לצאת ולבוא כרצונו.

שהוא יכול לצאת לבלות בפאב מעושן עד השעות הקטנות של הלילה ואני עם כל השפעת חזירים המחורבנת הזו וקבוצת סיכון וכולי מפחדת לשהות במקום שיש בו יותר משלושה אנשים.

אני מקנאה בו שהוא חופשי לעשות מה שבא לו, לאכול מה שהוא רוצה, לבלות מתי ואיך שהוא רוצה.

הוא יכול לשתות, לעשן ולהנות ואני מתחילה מעכשיו את תהליך הכבילה האיטי והמתסכל אל התינוקת הזו שעדיין לא נולדה. 

אז אני מקנאה, ונעלבת וכועסת וגם מאושרת ושמחה וגם חרדה ודואגת וכל קשת הרגשות עוברת עלי כל הזמן וקיימת בי כל הזמן וזה משגע לי קצת את היכולת לחשוב בצור ההגיונית. 

זכרתי שזה כך, ידעתי שזה כך, לא חשבתי שעד כדי כך. ועדיין, אני מנחמת את עצמי בידיעה שיכול להיות הרבה יותר גרוע.