הלכתי להופעה של יו לה טנגו עם היכרות מינימלית עם החומר של הלהקה (שניים שלושה אלבומים אחרונים, ותודה למיקסטייפ של עונג שבת), והרבה סקרנות לשמוע הופעה מאוד שונה למה שאני רגילה מהופעות. רושם ראשוני: סולן (איירה קפלן) שנראה יותר כמו רופא שיניים יהודי בגיל העמידה (כהגדרת שותפי להופעה) כמו כמו לארי סנדרס בגרסת הרוק (הגדרה שלי), מתופפת שנראית כמו המיד-ווסטרן פארמרית הממוצעת, ובסיסט גדול ושמנמן עם משקפיים ושיער ארוך. חמודים.
שיר ראשון – נכנסים לדיסטורשן, קצת מלוכלך, שונה מאוד מהופעת החימום האקוסטית של גבע אלון. בא בטוב.
כמו שחשבתי וקיוויתי, העיבודים בהופעה היו שונים מהקלטות האולפן והרבה פחות מאופקים. בכלל הייתה מידה של אלתור וגיוון ושינויים בביצוע, כמו שצריך. קטעים קצרים לפעמים הוארכו, קטעים ארוכים (וחופרים) נחתכו. בכלל אחד מהדברים היפים בהופעה היה היכולת שלהם לקטוע שירים ככה "באמצע" בלי איזה הכרח ליצור איזה פינאלה כזה משעמם. בכלל יו לה טנגו מנגנים כאילו אין חוקים ואין הכרח בשום דבר – מה שבעצם נכון ונורא הגיוני, אבל משום מה המון מוסיקאים מנגנים כאילו מצמידים להם אקדח לראש.
עוד דבר ראוי לציון: הגיוון בהופעה (כמו באלבומים) היה נפלא – אף שיר לא דומה לקודמו. ידוע שאי אפשר להגדיר את המוזיקה שלהם מבחינה ז'אנרית (אלא אם אתם מחשיבים "אינדי" כז'אנר). יש ערבוב של אלף ז'אנרים דרך סופט-רוק-פופ עדין לרוקנ'רול, רגעים שנשמעים ממש נויז וקצת טרנט רזנור ולעומת זאת שיר שהכי הזכיר לי דווקא את בלאד, סווט אנ טירז (עד כדי כך..). כאילו יו לה טנגו בוחרים כל מיני דברים מוסיקליים שהם אוהבים לשמוע, בלי קשר אחד לשני, ויוצרים מכל סגנון כזה שיר שנשמע נורא כמוהם.
מבחינתי, החוליה החלשה בדיסקים של יו לה טנגו הם קטעים ארוכים ומשעממים בצורה בלתי נסבלת. אני יותר בקטע של שירים קצרים ומהודקים. ואם ארוכים אז לפחות עם התפתחות שמצדיקה את זה. אבל דווקא בהופעה שיאים כמו "pass the hatchet, I think I'm goodkind" (מהאלבום ששמו בתרגום חופשי "אני לא מפחד ממך ואני הולך לכסח לך ת'תחת") הפכו לממש מוצלחים, גם בגלל שקפלן מתחרע על הגיטרה בקטע שנראה כאילו אם היינו בסבנטיז הוא היה שובר אותה על הבמה, וגם בגלל שתמיד בהופעה יש יותר אנרגיות. נויז וסולואי גיטרה ארוכים שנשמעים כמו כלום רועש אף פעם לא היו כוס התה שלי. אני אוהבת פיצ'ים מדויקים ומלודיות עדינות. אז ברגעים כאלה פיהקתי קצת, אבל בכל זאת עם כל ההגזמות, יו לה טנגו תמיד-תמיד יודעים איפה צריך לעצור ולהתאפק – הקול תמיד זהיר ועדין, וגם המבנה המוזיקלי נשמר. הם תמיד עוצרים רגע אחד לפני – כאילו הם רוצים להשאיר טעם של עוד.
מה עוד לספר? הקול המקסים של המתופפת והזמרת ג'ורג'יה האבלי. לדעתי אי אפשר להגדיר את קפלן כזמר, וזה קצת מגוחך בעיני שהוא ממשיך לשיר את רוב השירים, כששני חברי הלהקה האחרים שרים הרבה יותר יפה ממנו (ובניגוד אליו יש להם גם דיקציה סבירה). הרגעים הכי יפים בהופעה היו בזכות השירה שלה. גם הבס וחזק ובולט וראוי לציון. והגיוון המרגש בהרמוניות שלא חזרו על עצמן כמעט בכלל. והביצוע היפה לStockholm Syndrome. ועוד המון רגעים יפים.
רגע בלתי נמנע של מבוכה פרובינציאלית: הרגע שבו הייתה פשלה בסאונד (מסורת בכל הופעה של להקה מחו"ל), שיר שלם נדפק וקפלן פונה לאיש הסאונד: "יש איזה בעייה, הכל בסדר? כי שדה התעופה ממש קרוב, רק תגיד את המילה ואנחנו שם".
שורה תחתונה: אחלה הופעה.
אה, וגבע אלון בחימום – מקסים מקסים מקסים. איכשהו זאת פעם ראשונה שראיתי אותו מופיע. יש לו קול עמוק ויפה שדי הזכיר לי את אדי וודר, (שמתחבב עליי יותר ויותר אחרי הפסקול המהמם של into the wild), ויכולות גיטרה מצוינות. הגדולה של גיטריסט טוב באמת זה שהוא מצליח לבדו להישמע כאילו שתיים-שלוש גיטרות מנגנות – וגבע אלון עושה את זה בוירטואוזיות ויציבות ממש מרשימות. אני חושדת שקיצצו לו בזמן ההופעה כדי להעלות את יו לה טנגו, כי האולם התמלא רק הרבה אחרי השעה הייעודה והוא לא ניגן יותר מ6-7 שירים לדעתי. איזה קסם הוא יצר לבד עם גיטרה אקוסטית. מדהים. מחכה להופעה מלאה. |