ב"ה בחלק זה מתגיירת בת המלך, והיא והנער שלמה לומדים ב"חברותא" מידי לילה ובסיום הלימוד אומרים "קריאת שמע" ו"תיקון חצות", עד ש...
ולא איחרה הנערה [בת המלך] לעשות ככל אשר ציוה אותה [הנער שלמה. והוא ע"פ: וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר (בראשית לד, יט)]. ובלילה לקחה עמה בגדים נקיים, כאשר אמר לה ותבוא אצלו כדרכה. ויאמר לה: "הפשטי את בגדיך. ותרדי פה בזאת הבריכה של מים חיים עד שיכנסו המים [בתוך] כל גופך [כלומר שהמים יעטפו את כל גופה סביב]". ותמהר [בת המלך] ותפשוט את בגדיה ותרד לתוכה [לתוך בריכת המים] ברוב שמחה. והבחור עומד עליה ועשה לה [כל סדר הטבילה] כדין וכהלכה, ובירכה על טבילתה [ברכת: "בָּרוּךְ אַתָּה אֲדֹנָ"י אֱלֹהֵינ"וּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קְדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַטְּבִילָה"]. ועלתה ולבשה בגדי טהרתה. ואמר לה: "עתה [לאחר שטבלת כדין וכהלכה ובברכה] נעשית כבריה חדשה ו[לכן] צריך להחליף שמך. ולא תקרא עוד שמך "מַרִיָם" כי [אם] "שרה" תהיה שמך. ועתה [יהודיה את] כמוני כמוך, ברם היזהרי והישמרי לבל תכשלי לאכול שום דבר טמא, ובשר בחלב, ושום מאכל איסור, כאשר ביארתי לך. ושמרי דתך הקדושה וְהַצְנֵעַ לֶכֶת עִם אֱלֹהֶי"ךָ (מיכה ו, ח)". [אגב, ידועים מקרים רבים של גיור במשפחות מלוכה: הילני המלכה (נוסח אחר: הילנה), מלכת חדייב בימי בית המקדש השני, ושני בניה, המלך זוטוס (נוסח אחר: זאטאֵס) והמלך מונבז אחיו. יוסף בן מתתיהו עשה פרסום רב להתגיירות זו (קדמוניות ספר כ, ב) והיא נזכרת גם במשנה (יומא פרק ג משנה י, ונזיר פרק ג), בתלמוד (יומא דף לז עמוד א ועוד) בתוספתא (מגילה ד) ובמדרש (מדרש רבה, בראשית מו, ט, וב"סיפרא" פרשת מצורע, פרקי נגעים, פרשה א כן מוזכר מספר פעמים ב"ילקוט שמעוני"). ואמנם לא היה זה המקרה היחיד של התגיירות בבית מלוכה. מפורסם וידוע הוא מלך הכוזרים, בימי הביניים, שהתגייר ובעקבותיו התגיירה כל ממלכת הכוזרים. סופרי אומות העולם מספרים – עתים דרך אגב, ולפעמים בכוונה תחילה – על מלכים מתגיירים בתדמור (עיר המדבר בין ארץ ישראל ובבל, בירת הממלכה התדמורית. בתדמור היו גֵּרִים רבים, ראה במסכת יבמות דף טז עמוד א. ובתלמוד הירושלמי, יבמות א' ו' ג' עמוד א), בערב הדרומית, זו שקוראים הם לה הודו או אתופיה הפנימית, ובאפריקה הצפונית. גם אחרי חורבן בית המקדש, בתקופת השפל המדיני, עצרה היהדות כוח למשוך אחריה מלכים וגדולים, גם בתקופות שלאחר כן, כמו שאנו רואים בסיפור שלפנינו, משכה אחריה היהדות מלכים וגדולים. אחד מגדולי הגרים הידועים מהתקופה הקרובה אלינו, הוא "הגרף פוטוצקי" (Graf Potoczki) שלאחר שהתגייר ניתן לו השם: "אברהם בן אברהם", הגאון מוילנא ביקש לפני פטירתו להיקבר ליד קברו של גר הצדק אברהם בן אברהם]
וכן היה, שהייתה [שרה בת המלך] שומרת דתה [היהודית החדשה] באהבה גדולה. וביום לא הייתה סועדת עם בני ביתה [אביה המלך ואימא המלכה]. כי אם דברים קלים המותרים לה. ובכל לילה הייתה סועדת עמו [עם הנער שלמה]. ובהאריך הזמן בקשה ממנו שילמדה צורת האותיות של התורה. ובראותו גודל חשקה בתורה, גם הוא נכנס בלבו אהבתה, וילמדה מאל"ף ועד תי"ו, ואחר כך לימדה כל סדר התפלה. וכל ברכות הנהנין [כל דבר שנהנים ממנו, כגון: אכילה, שתייה, הרחה וכדומה, יש לברך עליו "ברכת הנהנין"] הצריכים לה. והיא הייתה פקחת עד שלמדה בזמן מועט גם כן מקרא [חומש]. ועלתה למדרגות [שהייתה מסוגלת] לקרות משנה וגמרא. ופוסקים ושו"ת, והיו לומדים יחד בחברה. עד שנתקשרו זה עם זה בעבותות האהבה. והחליפו חותמיהם [בימים ההם, שעדיין לא היו עטים מצויים, היו עונדים טבעת שבה הייתה חקוקה צורת חתימת בעל הטבעת, כעין חותמת של היום] זה בזה, להיות ביד כל אחד זיכרון חבירו. לזכר אהבתם בַּל תִּמּוֹט לעולם. והיו לומדים בכל לילה עד חצות. ואחר כך היו אומרים "קריאת שמע" [הנקראת "קריאת שמע שעל המיטה"] ותיקון חצות ["תיקון חצות" מוזכר ב"זוהר חדש" פרשת בלק, ומורכב משני תיקונים. האחד נקרא "תיקון רחל", שיסד האר"י ז"ל, ונוספו בו עוד כמה קינות המובאות ב"שערי ציון". בימים שאין אומרים "תחנון", כלומר "נפילת אפים" אין אומרים "תיקון רחל"). והשני "תיקון לאה" ("תיקון לאה" אומרים גם בימים שאין אומרים "תחנון", אפילו בשבת, יום-טוב וראש חודש, רק שאין אומרים "וידוי" ושני פרקי תהלים מתוך פרקי התהלים שאומרים בתיקון זה). ב"תיקון רחל" אומרים תחילה "וידוי", וחולצים את הנעלים ויושבים על הארץ ואומרים "קינות" על חורבן בית המקדש, על הריגת הצדיקים והחסידים שהיו באותו הדור, על צערם של הזקנים – הם הסנהדרין החסידים הגדולים – שהיה להם אז בעת החורבן ועל צער השכינה הקדושה. ב"תיקון לאה" אומרים פרקי תהלים המבכים את חורבן בית המקדש, את העדר הכבוד הגדול ליוצרנו ובוראנו יתברך ויתעלה בעליית כל ישראל בשלשת הרגלים לירושלים לראות פני השכינה. לאחר מכן אומרים "ויכוח", בין כנסת ישראל והקב"ה, המסודר על פי א"ב ולאחר האות "ת" חתם המחבר בשמו. בחרוז הראשון מתאוננת כנסת ישראל על גלותה ועל חילול השם יתברך וצער השכינה, ובחרוז השני מענה הקב"ה לנחמה ולפייסה. כך על דרך זה עד לאות "ס". בשלושת החרוזים הבאים (באותיות "ס" "ע" ו"פ") הקב"ה מבשר לכנסת ישראל את העתיד לה לזמן הגאולה. בשלושת החרוזים הבאים (באותיות "צ" "ק" ו"ר") כנסת ישראל מתפייסת ושמחה מהבטחת ה' יתברך ומתגעגעת בתשוקה להקב"ה. בשלושת החרוזים הבאים (באותיות "ש" "ת" ו"מ") הקב"ה מקבל בשמחה דברי כנסת ישראל. בשלושת החרוזים האחרונים כנסת ישראל איש לאחיו יאמר "חזק". קהילות רבות נוהגות לומר מאות "ס" עד לסוף ה"ויכוח" בניגון של שמחה. לאחר מכן אומרים תפילה (שנאמרת במוסף לשלוש רגלים ובראש השנה) לבניית בית המקדש, השבת העבודה בו, ולהשבת ישראל לארצם. לאחר "תיקון לאה" יש שאומרים "אני מאמין" זה: אֲנִי מַאֲמִין בֶּאֱמוּנָה שְׁלֵמָה בְּנֶחָמַת צִיּוֹן וִירוּשָׁלַיִם. אֱלֹהֵינ"וּ בְּרַחֲמָיו יְנַחֲמֵנוּ וִיחַדֵּשׁ עָלֵינוּ מַלְכוּתוֹ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ אָמֵן. ואת המשניות שבפרק א במסכת תמיד, העוסקות בעבודת הכהנים בבית המקדש שיבנה במהרה בימנו, אמן.] בבכייה והכנעה. ואחר כך היא חוזרת לביתה לישן. והוא ל'ו ינום ול'ו ישן [ע"פ: לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן (ישעיה ה, כז ותהלים קכא, ד) אלא היה ממשיך בלימודו עד אור הבוקר]. וכך היה דרכם הטובה. באהבה וחיבה. ויקר מקרה בלילה אחת אחר שהלכה בת המלך לביתה. אחר שפשט הבחור [שלמה את] רוב בגדיו כדי לילך אל המיטה. ויהי אך יצוא יצא הבחור החוצה אל הגן לעשות קטנה [צרכיו הקטנים]. ותבוא הנשר הידוע, בעודו עומד בצד הבריכה לרחוץ ידיו. ותתפשהו משערות ראשו ותגביההו למעלה ראש. ותביאהו אל מקומו [בירושלים] אל המקום אשר לקחתו משם, ותשליכהו על הגג. וכשמוע משרתת אמו את קול החבטה. אחזתה [אחז אותה] פחד ורעדה שחששה שמא אם גנבים באו לה, אם שודדי לילה. ותמהר ותקרא לאדונתה ותאמר לה: "השמעת את קול החבטה הגדולה על הגג"? ותען [אם הנער שלמה] ותאמר לה: "לא שמעתי מאומה". ועם כל זה [שלא שמעה] למיחש מיה בעיא [לחשוש צריך בכל זאת]. והדליקו את הנר, ועלתה המשרתת על הגג. ותרא [המשרתת] והנה אדם אחר מושלך שם. ותפחד, ותבקש לברוח להימלט על נפשה. ובראותה שלא זז ממקומו ולא עשה שום תנועה. ותחזק את לבה וחזרה אצלו ונתקרבה. ותבט אל מראהו ותכירהו שהוא בן הגבירה [שנעלם] והיה מושלך כאבן דומם. שכמעט נתעלף מצער הנפילה והעפיפה. ותמהר ותרד ותאמר לאמו: "ראיתי והנה אדם מושלך שם [על הגג] כמו מתעלף וכמדומה לי שהוא בנך שלמה. ותען אמו ותאמר לשפחתה: "הייתכן להיות זה הדבר. אחר כל זה הזמן [הרב] שלא נודע ממנו דבר". ותאמר לה [השפחה לאם הנער]: "היפלא מה' דבר. תאמיני לי שכך נדמה בעיני וקרוב לודאי שהוא בנך". ולא האמינה [אם הנער] לדבריה ותעל עמה. וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד וְהִנֵּה (שמות ב, ו) הוא בנה. ותפול על צואריו ותחבקהו ותנשקהו ודמעתה על לחיה. והוא עדיין מתעלף ולא השגיח בה, עד שהביאו לו מי בשמים ומיני שתייה לשתות ולהריח בם ותשב רוחו אליו. ויפקח הנער את עיניו וירא עצמו על גגו בצד אמו. ויפן כה וכה, לבקש את שרה [בת המלך], את שאהבה נפשו, ולא ראתה [ראה אותה]. ויזכור כי בא הנשר ולקחהו [לקח אותו] משם. ויצר לו עד מאד על היפרדו מאתה. ואחר כך, בכל יום תמיד, אפילו רגע לא הסיר מחשבתו ממנה [משרה]. והיה דואג בקרבו מרוב אהבתו אותה. ואפילו כשהיה לומד עם חביריו בישיבה. באמצע לימודו היה זוכרה, ופוסק, ונאנח ואומר: "אך שרה". ואנחתו הייתה נוקבת ויורדת לתוך חללו, וזה היה מעשהו בכל יום. ולשום אדם לא גילה סודו. וחביריו היו מחזיקים אותו שיצא כמעט מדעתו. מסיבת הפחדים שעברו על ראשו [במשך הזמן שנעלם]. והיו אומרים: "מי יודע היכן היה כל זה הזמן. ואפשר לקחו אותו השדים ולזה נתבלבלה דעתו". בין כך ובין כך, שרה [בת המלך] הנזכרת לעיל, חזרה אצלו אל הגן, כדרכה בכל לילה. ותבקש את שאהבה נפשה בכל הגן, ולא מצאה. כי אם ראתה המנעלים בצד הבריכה ורוב מלבושיו בבית הישיבה [בבית שהיה יושב בו]. ותגדל מאד צערה ותתמגר [לשון יראה ופחד] ותבכה ולא תאכל. ותלך ותשב לביתה מָרָה כַלַּעֲנָה (משלי ה, ד). ויהי בבוקר ויבא המלך לבקרו [את הנער שלמה], כמנהגו בכל יום להשתעשע בו, ולא מצא אותו. וירא מלבושיו בביתו ומנעליו בחוץ בצד הבריכה שבגנו. ויצו המלך להוריד מעבדיו לתוך הבריכה. לבקש אחריו ולראות אולי נפל לתוכה, וירדו ויבקשו ולא נמצא. ויחר למלך מאוד ונתעצב אל לבו שהמלך אהבו וירב תפארתו. ותכף שלח לכל העשרה יהודים הבעלי בתים שהביא בעבורו. ואמר להם: "שובו לעירכם איש לאוהלך ישראל. שכל מה שהייתי עושה עמכם היה כדי לעשות נחת רוח לידידי חמד בחורים שהיה בקירות לבי. ועתה אין לי לב לעשות דבר שיבוא בזיכרוני ואש תוקד בקרבי", וכן היה, איש לדרכו פנה. ותישאר האשה שרה בת המלך מצירה ומעונה [בצער ובעינויים]. כי פנה ממנה הודה והדרה, ומרוב דאגתה חלתה. ובכל יום ויום הייתה מכבדת [מחמיר] חוליה, עד שנפלה למשכב, ונלאו הרופאים לבקש לה רפואה. ולא יכלו להכיר חוליה [המחלה] ולהמציא לה תרופה. עד שבאה לגדר [למצב] שפסקה [שהפסיקה] אכילתה ושתייתה. ולא נשארה בה כי אם הנשימה.
המשך, בעזרת ה', בחלקים הבאים.
בעזרת ה', אני מתכונן להוציא את הסיפור, כולל הביאור שלי, כספרון. המעוניינים לעזור בעזרה כספית (לעילוי נשמת קרובים או לכל מטרה אחרת, כגון: בריאות, פרנסה, זיווג, זרע של קיימא וכדומה) או בהפצה וכדומה מוזמנים לפנות אלי בפרטי, וברכת ה' תחול עליהם.
|