להלן תגובתו של צבי טאובר שנשלחה ישירות למייל שלי:

תודה על ההפניה אל דבריך בעניין ה"הכחשה". הם נכונים בעיני ללא שום "אבל" הן בהקשרם המיידי והן בהקשרם הכללי.

יתר על כן, אתה תופש את פרשת דובאי לא סתם כתוצר של הכחשה, אלא כסימפטום לכך, ואני מסכים עם דבריך גם בהיבט החשוב הזה. ראה נא את הפרשה הבאה לאחר "דובאי" - ההכרזה של משרד הפנים על בניית 1,600 דירות ברמת שלמה. מה לא נאמר על "העיתוי הלא-מוצלח" או על הטקטיקה המתוחכמת (כאילו היה המשבר הזה בכלל מתוכנן מראש...) וכו' וכו', אבל הנושא האמיתי הוכחש (לפי המושג שלך) ולפיכך לא עלה לדיון, והוא, כמובן, הסיפוח החד-צדדי של אדמות מזרח ירושלים, אשר מעולם לא זכה להכרה, לא רק מצידם של הערבים, אלא גם מאף אחד אחר בעולם. לא רק שההיבט העקרוני הזה של סיפוח האדמות הכבושות לא עלה לדיון הציבורי בהקשר של "רמת שלמה", אלא גם הבעיה האמיתית הכרוכה בסיפוח הטריטוריה הזאת הוכחשה ומוכחשת גם עתה ע"י ממשלת ישראל, והיא סיפוח של אוכלוסיה עויינת לישראל (כיום כבר כ-300,000 איש) אשר אינה מכירה בריבונות הישראלית, ולפיכך חריצת דין מראש - כשלון קבוע מראש - של כל נסיון לכינון שלום ביננו לבין הפלסטינים.

לא אכביר דוגמאות נוספות, אלא אבקש להזכיר לך את שאסור לבני גילנו לשכוח (אני, יליד 1951, שייך לשנתונים של קורבנות מלחמת יום-כיפור). כל תפישת ה"מחדל" של מלחמת 73 ומכאן גם "תנועת המחאה" התבררו לי כבר בשעתן כבלוף אחד גדול, או בלשונך כ"הכחשה". הכל דברו (נכונה פחות או יותר) בעניין ליקויי המודיעין והימ"חים, ושאלו "מדוע לא הזיזו את הכלים", ואמרו "קונצפציה" וכו' וכו' ולא-גו'. אבל כמעט אף אחד לא העלה לדיון הציבורי את הבעיה האמיתית - מדוע גולדה מאיר ודיין ואלון ועוד כמה "מכחישים" לא פעלו למען השלום מאז סוף מלחמת 67, לפחות מאז הוקמה ממשלתם לאחר מות אשכול. הם - ובמיוחד גולדה ודיין התכחשו מלכתחילה לבעיה האמיתית (ראה למשל את דברי דיין: "טוב שארם א-שייח בלי שלום משלום בלי שארם א-שייח") ולפיכך דחו כל יוזמה של ממש: גונאר יארינג, שליח האו"ם למזה"ת (שלום על בסיס החלטה 242 - 1968, 1970-71), ונחום גולדמן, נשיא ההסתדרות הציונית (הסרוב של גולדה לאשר לו פגישה רשמית עם עבד-אל-נאצר, 1970), נחשבו בעיניהם, ובאמצעותם בציבוריות הישראלית בכלל, כעוכרי ישראל. זה המחדל האמיתי שהוביל אל מלחמת יום כיפור, ואת זה לא העלתה תנועת המחאה האותנטית (פחות או יותר) על סדר היום הציבורי, אלא, למעשה, את העניינים הטכניים הכרוכים ב"מחדל", ולפיכך גם אלה היו בעיקרו של דבר ביטוי של הכחשה.

והנה, ראה נא, כלום לא למדנו אפילו ממחדלי יום כיפור. עד עכשיו זה היה בלוף אחד גדול, ו"דובאי" היא אכן - כדבריך - הסימפטום ("רק" הסימפטום) של אותה הכחשה נוראה.

להתראות,