"הם לא מתכוונים" "תוך זמן קצר הכל יירגע" "הם עושים רעש כלפי חוץ רק כדי לצאת ידי חובה" "מה בסך הכל קרה?" "המטרה העיקרית הושגה וזה העיקר" "כבר היינו בסרט הזה"
כל ניסיון לברר האם הפעולה ההיא היתה שווה את מה שהתפתח בעקבותיה והאם יש בה בכדי להעיד על שיקול הדעת של המתכננים אותה, ושל המאשרים אותה, נתקל באותן תגובות. היה בהן משהו שהיה קשה להתווכח איתו.
"חכה, חכה ותראה שלא קרה כלום" אז חיכינו וחיכינו ואז באו הבריטים והראו שהדברים קורים אחרת. אותי לא מטריד מה אומרים הגויים. אותי מטרידה תופעת ההכחשה שבה לוקים רבים וטובים מסביבי. בשיחות רגילות כולם יסכימו שהתנאים בהם אנחנו פועלים השתנו ללא הכר. בשיחות רגילות הם יגידו שאי אפשר להמשיך כך יותר. אבל כאשר קורה אירוע כזה, מסתברת עוצמת ההכחשה ועד כמה היא טבועה עמוק בתוכנו. אנחנו צועקים "סרק, סרק, סרק". לא קרה כלום. "זו רק שריטה וזה יעבור". אין שום סיכוי ליצירת שינוי אם אין הבנה מפוקחת של המציאות. זה נכון ברמה האישית, זה נכון ברמת הארגון וזה נכון ברמת החברה כולה. כולנו יודעים לספר על חברה כזו או אחרת שטעתה בהבנת השוק או בהבנת ההתפתחות הטכנולוגית ונפלה. בדרך כלל אנחנו גם נלווה את זה במעין התנשאות כיצד אנשיה לא ראו את המציאות. לו רק אנחנו היינו שם היינו רואים את הדברים כהווייתם. ברמה האובייקטיבית מוצאים שניתוח מעמיק יותר של כישלונות עסקיים מציג בדרך כלל את תופעת ההכחשה כמרכיב עיקרי בנפילה. וכך זה ברמה הלאומית. ההכחשה ממשיכה גם בבוקר שאחרי. "לבריטים לא היתה ברירה בגלל בעיות פנים" אומרים הפרשנים למיניהם. רק מעטים מוכנים להגיד את מה שכמעט ברור מאליו – נכשלנו כי אנחנו עדיין תופסים את עצמנו ככל יכולים, המסוגלים לכפות על אחרים את סדר היום שלנו, ומבלי שנודה כי סדר יום זה הוא קודם כל הרסני כלפי עצמנו.
אם לא נכיר בכך, ונפנים זאת, אין סיכוי לשינוי. |