היו לי פרידות בחיים , אפילו לא מעט, החיים שלי לא היו יציבים , בילדות כלום לא היה ברור מאליו, אני מתארת לעצמי שחזרה לרחובות בהם גדלתי גורמת לי לחזור אחורה אני נזכרת בילדות, בחגים, במשחק ברחובות האלה , לא היה לי טוב כאן ובטח לא טוב לי לחזור לכאן.

מזג האויר אפור נראה שעומד לרדת גשם כל רגע, מתאים למצב הרוח שלי, הנה מגרש הספורט ששיחקתי בו מיום שאני זוכרת את עצמי אני מכירה כל פינה במגרש הזה גם על הקרקע גם על הגג גם על הגדרות אין מקום שלא דרכתי בו, כשאתה גדל בסביבה לא מפותחת במיוחד אתה מוצא דרכים לשעשע את עצמך, לא היה לנו כסף לחוגים אז כל הילדים בשכונה היו בחוץ כל הזמן או אחד אצל השני או במשחקים משותפים. אני הייתי בת כמו בן, תמיד ועד היום יותר התחברתי לבנים היה לי יותר כיף לשחק איתם לדבר איתם, המכונית עצרה ומהחלון ראיתי את הגדר של הבית שלי לשעבר, היום קוברים אותה יש איזה אשליה שהיא קיימת עדיין עד שהיא לא נקברת היא קיימת עדיין, אבל זה לא באמת הרי בבית חולים ראיתי במו עיני שהיא כבר לא, איך נפרדים ממנה? הדמות הבסיסית ביותר בחייך כזו שקיימת וזהו, וזה לא משנה אם היא גרמה לך אושר או מה היו היחסים איתה? זה לא משנה, אני מרגישה שנפער חור בתוך הלב שלי, הבכי לא מפסיק לשנייה אני לא שולטת בזה, וזה ממש לא אופייני לי אני מאופקת בדרך כלל, קשה לי לבכות ליד אלה שקרויים המשפחה שלי, כי הם לא ממש מכירים אותי, אני מרגישה שנועצים בי מבטים בזמן כזה נראה שלפי הצער שלך מודדים כמה אהבת, איזה אבסורד. הייתי רוצה להיות לבד.

זה נורא שללויה של אדם קרוב, באים כל מי שמכיר אותו, מה ההגיון הרי אתה הכי רוצה פרטיות ברגעים שקשה לך. להתמוטט ולא לחשוב מה יגידו או יחשבו.

האוטובוס יגיע בשלוש עד עד צריך להיות פה .

מרחק של שעה וחצי מת"א לקריות, והמרחק הוא אלפי קילומטרים כל כך שונה הכל, כמו לחיות בשתי עולמות מקבילים כשזה העולם האבוד.

כל צעד בא יחד עם פעימת לב, כל הריחות, הצבעים, המקום בו אתה יכול ללכת בעיניים עצומות ועדיין לדעת בוודאות איפה אתה נמצא, ולא במובן חיובי כמו לחזור אל המוכר הטוב, המטענים הרגשיים של המוכר פה, כואבים כמו צלקות שנפתחו מחדש.