כותרות TheMarker >
    cafe is going down
    ';

    עדות שמיעה

    חלון לים התיכון.

    8 תגובות   יום חמישי, 25/3/10, 04:38

     

     

     

    נהג המונית ציפצף להודיע שהוא ממתין בחוץ.נעלתי את הדלת והתיישבתי במושב הקדמי. חגרתי עצמי ובמקביל נתתי קוארדינטות ניווטלנהג - "צ'אפל סטריט, קצת לפני HIGH, אם אתה מכיר אז למקום קוראים BORCH VODKA AND TEARS". לשבריר שניה הרגשתי שרק מעצם הגיית שם המקום הלכה והצטברהלה דמעה בזוית העין. "לא מכיר את המקום אבל צ'אפל פינת HIGH זה מספיק", ניער אותי הנהג. הוא החל בנסיעה ואז עצר, ביקש שאסגורשוב את הדלת שלי. פתחתי קלות את הדלת וטרקתי שוב. הוא נענע בראשו לאישור כי הפעם הדלתסגורה היטב ואני חייכתי, אחד מאותם חיוכים שאי אפשר להחמיץ. "קרה משהו?"שאל.

     

    "לא, זה... הדלת הפתוחה הזכירה לימקרה שקרה לי לפני המון שנים. נסעתי עם חברים במונית, לבקר חברה שאושפזה בביתחולים, ואיך שהתיישבנו במונית הנהג ביקש שאסגור את הדלת, שכנראה שלא הייתה סגורההיטב. המונית הייתה מרצדס חדשה לגמרי, עשרות אלפי דולר, ואני במקום לפתוח ולסגורשוב, שאלתי את הנהג למה הוא חושב שהדלת שלי פתוחה. ראיתי על פניו שהוא מרוצה עודלפני שפתח את פיו, ואז אמר, 'זה אוטו משוכלל, אם יש דלת פתוחה איפה שהוא, אז נדלקפה האור ואני יודע'. 'מה כל כך משוכלל בזה', השבתי לו, 'זה גם המקרר הענתיקה שלייודע לעשות, כשהדלת פתוחה אז האור נדלק'. פניו של הנהג נפלו ומקביל החברים במושבהאחורי פרצו בצחוק. והנהג, הוא לא פצה הגה בהמשך הנסיעה. אז כשאמרת לי שהדלת פתוחה,נזכרתי במקרה הזה. עכשיו כשאני חושב על זה, אותם שני חברים שהיו איתי אז במונית,היו איתי גם בבאר הזה שאליו אני נוסע עכשיו, באו לבקר אותי לפני תשע שנים".

     

    "אז אתה לא מכאן", הקיש הנהג.

     

    "לא, מישראל", אישרתי. 

     

    "הבנתי, המזרח התיכון. אני מהודו,כמו שאתה בטח יכול לנחש".

     

    "דוקא חשבתי תימני. סתם, סתם... מאיזהחלק של הודו? "

     

    "אתה מכיר קצת?"

     

    "קצת, אפשר להגיד, תשעים אחוזמהאנשים שאני עובד איתם היום הם מהודו, אז כבר הספקתי להכיר קצת. יש איתי מראג'אסטן,גוג'אראט, בנגל המערבית, רק תגיד".

     

    "יפה... אז אני מקארנאטאקה, זה בדרום".

     

    "צמוד לגואה, לא?"

     

    "נכון", אמר ודבריו נקטעו עלידי קורט קוביין שצרח בחדוות רוח נעורים מתוך הנייד שלי - הלו, הלו, הלו, הלוווו. "היי",עניתי. זו הייתה הדר, אמרה שהיא כבר במקום ותפסה שולחן. אמרתי לה שיקח לי עוד כחמשדקות להגיע וסגרתי. לאחר השיחה עם הדר משום מה לא חזרתי שוב לדבר עם הנהג, רקביקשתי שיגביה מעט את המוזיקה שהתנגנה ברקע, תמהיל בוליוודי עדכני. כעבור כחמשדקות אכן הגעתי אל הבאר. 'שוקראיה', הודתי לנהג המונית, שילמתי וירדתי.  הדר חיכתה בפנים. לאחר שהחלפנו חיבוקים ונשיקותהצעתי שנצא החוצה, להנות מעוד לילה נעים של שלהי מרץ, מה שאכן עשינו.

     

    "שמח שבאת", אמרתי לה והושטתי אתהתפריט.

     

    "בכייף", השיבה, "לא הייתיכאן המון שנים אז נחמד לחזור".

     

    "האמת היא שגם אני", אמרתי, "הייתיכאן לפני כארבע שנים, אחרי ערב שירי מחווה לטום וויטס בצ'אפל אוף צ'אפל, והפעםשלפני כן הייתה לפני תשע שנים, עם שני חברים שבאו לבקר אותי, כאן במלבורן".

     

    "אז מעבר לזה שהזיכרון שלך כנראהיותר טוב משלי, נראה שאנחנו בערך באותו מצב והמלצות זה לא..."

     

    "לא, ממש לא. אבל אם את לא ממש רעבהאז נראה לי שצלחת של הזאקוסקי לשנינו, עם שוט וודקה כזה או אחר, צריכים להספיק".

     

    "אחלה, נשמע מעולה כהתחלה".

     

    הזמנו צלחת של זאקוסקי, מתאבנים פולנים,חמוצים ונקניקים בעיקר, ושני שוטים של ווקדה מתוך תפריט הוודקות האינסופי. המולתכלי הרכב ברחוב הסואן בשעה זו של הערב השלימה את החוסרים בשניות השתיקה שהשתררולאחר שהמלצרית לקחה את ההזמנות.

     

    "אז מה קורה איתך? חזרת לא מזמןמישראל, לא?"

     

    "כן. לפני שלושה שבועות".

     

    "ו...? איך היה?"

     

    "כמו תמיד, את יודעת".

     

    "כן, אני יודעת, אני גם יודעת שאםאני לא סוחטת ממך אז אתה לא תנדב מידע".

     

    "זה כי אני אוהב כשאת נעשיתאלימה", צחקתי, "תראי, זה היה ביקור די קצר, בעיקר טעימה מהמשפחה, האבא,האח. מה שכן, הספקתי אפילו חתונה משפחתית, משהו ששנים לא חוויתי. סך הכל כמותהחתונות שחוויתי כאן במלבורן, במשך כל השנים, זה בערך השבועית, גג חודשית בישראל.חברים לא ממש הספקתי הרבה. אפרופו שני החברים שהזכרתי, שהיתי איתם כאן, אז אותם כןראיתי, יומיים לפני שחזרתי, כי מאוד רציתי לראות את יוסי. הוא חלה לפני כחמש שניםובכל גיחה שלי לישראל הקפדנו להפגש, לצאת למסעדה או משהו. השנה נסעתי אליו הביתה,יחד עם עזרא, החצי השני של הצמד. הוא רזה מאוד, יוסי, היה מחובר לצינור חמצן ובכלזאת, למרות החולשה הפיזית,  לא היה בו שום דבר שהראהחולשה. קצת צחקנו וקצת דיברנו וברקע הייתה ההרגשה הזו, של... את יודעת. הוא שאלאותי על אבי, איך הוא מרגיש וכאלה, כי הוא יודע שהוא לא מי יודע מה. אז סיפרתי לועל הביקורים בבית אבות ועל השיחות שלנו ובשלב מסוים סיפרתי כמה אבא שלי מתרגש מהנסיעה שלי בחזרה.כמו תמיד, ניסיתי לעטוף את הדברים בסוג של צחוק או גיחוך ואז יוסי אמר לי - הואבטח מרגיש שזו עלולה להיות הפרידה האחרונה ואתם עלולים שלא להתראות שוב".

     

    המלצרית הגיעה אל השולחן עם ההזמנות. צלחתהמתאבנים נראתה מזמינה ולמרות שלא הייתי באמת רעב, ירדתי על כמה דוגמיות. הרמנוכוסית והקשנו צ'ירס. בהנף קל של הראש לאחור זרמה הוודקה אל הגרון ומייד בעקבותיההוספנו עוד טעימה מהמלפפונים החמוצים, עטופים בשמיר, ועוד נגיסה גם מהפיטריותהמוחמצות.

     

    "וואו, זה היה טוב", פלטה הדרוהציעה שכבר נזמין עוד סיבוב, וכך עשינו. לאחר שפנתה המלצרית מאיתנו, שוב הסבהאליי והחזירה אותי לשיחה, "יוסי..."

     

    לקחתי נשימה עמוקה, מחוייכת משהו.

     

    "את יודעת, הייתה מישהי שהכרתי ובאחתהפעמים, כשדיברנו, היא ביקשה שאסיר את משקפי השמש כדי שתוכל לראות את העיניים שליכשאני מדבר. כשהסרתי את המשקפיים וצחקתי, היא אמרה - העינים הם החלון לנשמה, ככהאני יכולה לראות לתוכך. לפעמים אני נזכר במילים שלה וזה מה שקרה באותו הרגע כשיוסיאמר לי את מה שאמר על אבי ועל האפשרות שלא נתראה שוב. הבטתי בו בעיניים וראיתישהחלונות שלו פתוחים לרווחה. יכלתי לראות בברור שהוא לא מדבר על אבא שלי אלא עלעצמו, עלינו. כמובן שהוא ידע שאני רואה מבעד לחלון. שנינו חייכנו באותו הרגע, חיוךשל 'אנחנו מבינים אחד את השני', והמשכנו בשיחה בשיא הטבעיות לנושא אחר".

     

    "לפעמים מפתיע אותי לראות אותך נפתחככה, גם אם זה חבר מאוד קרוב אליך, כמו שאתה אומר. זאת אומרת, שיחות נפש בין גבריםזה..."

     

    "טוב אל תסחפי, שיחות נפש אלעק".

     

    צחקנו צחוק גדול וסיבוב הוודקות הנוסףהתנחל על שולחננו.

     

    "אז, מה איתו עכשיו?"

     

    "איתו? את מתכוונת לאבא שלי אוליוסי?" שאלתי ושמעתי את גוון הקול שלי משתנה כשאין לי באמת ספק לגבי הנשאל.

     

    "כרגע ליוסי", היא הנהנה.

     

    "מה איתו? היום... היום הוא הגיף אתהחלונות שלו, סופית. היום, העשרים ושלושה במרץ".

     

    הדר אספה את הכוסית בידה בעוד אני הסטתילרגע את מבטי לעבר הטראם החולף וחזרתי אליה. בחצי הדרך לעוד הקשה עצרה לרגע והביטהעלי, למספר שניות כאילו קפאנו יחד עם הוודקה הקפואה שבכוסות. לאחר שניות ההקפאה אמרה,"אני חושבת שאני מבינה למה החברה ההיא שלך אמרה שהעיניים הם החלון לנשמה".

     

    "ואללה? אז מה את רואה עכשיו בעינייםשלי?", שאלתי כשאני עוצם עיניים, מוריד עוד שוט אל תוכי ופוער את עיני עליה.

     

    "עכשיו? עכשיו אני רואה את החלון שלךפתוח לרווחה, והוא פונה לים התיכון".

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (8)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/5/10 15:36:

      צטט: די_תי 2010-05-15 19:51:32

      יפה. פשוט יפה, וממש יפה.

       

       

      thank you

       

        15/5/10 19:51:
      יפה. פשוט יפה, וממש יפה.
        28/3/10 02:53:

      צטט: r and r 2010-03-26 14:34:40


      כמה יוסי.

      יש משו בפשטות שגורם לצמרמורת.

       

       

       

       הרבה יוסי

       

        26/3/10 14:34:


      כמה יוסי.

      יש משו בפשטות שגורם לצמרמורת.

       

       

        26/3/10 01:45:

      צטט: blue b 2010-03-25 18:25:33


      *

       

       


      kinda blue

       

        26/3/10 01:45:

      צטט: Nikol 2010-03-25 16:22:28

      with explicit reflection
      of my detached memories
      and the need to
      balance my gravity
      towards
      emotional fillings

       

       


      yep, life can be explicit and emotional (with extra fillings of feelings) sometimes

       

      cheers

       

       

        25/3/10 18:25:

      *
        25/3/10 16:22:

      with explicit reflection
      of my detached memories
      and the need to
      balance my gravity
      towards
      emotional fillings

      ארכיון