כשחוברה לה ישראל של שנות השישים אל שידורי הטלויזיה הישראלית הייתי ילד עול ימים. מוקסם מהסרטים המצויירים ומקריאת הקוראן בטלויזיה הירדנית אצל אלכס השכן – היחידי שהוריו החזיקו במקלט טלויזיה שחור לבן קופסתי. אחת לשבוע היינו מרותקים אליו. אל קלי רובינסון מושלם המראה והביצועים. מראהו, דמותו ובלוריתו לא היו אלא צוהר אל עולם אחר, דמיוני למדי. עולם המערב. המוצלח . העשיר. מושא החלומות שנראה היה כבלתי אפשרי באותם ימים כשפנחס ספיר היה שר האוצר ויצחק בן אהרון היה מזכ"ל ההסתדרות.
קלי רובינסון היה החלום. בדיוק כמו שג'ק באואר הוא כיום חלומם של זאטוטים בטנזניה ואנגולה. בפיליפינים ובאינדונזיה מלקקת פצעי הצונאמי. לבטח בהאיטי המוכה. כמה רחוקים הם הימים האלה וכמה אני מתגעגע אליהם. אל משחקי המחבואים אל מול עץ הפלפלון ול"אחת שתיים שלוש דג מלוח" ברחבה ברחוב הפורצים אל מול בית שבט נתניהו. אל הבתים ההרוסים שנותרו דוממים מהקרב על קטמון ונעלמו מן המראה חיש קל כשכבר הייתי בתיכון. היכן הם דודו, אהוד, ורדה ומשה, רפי ואלכס והחבורה העליזה. כולם כולם היו עוצרים את נשימתם אחת לשבוע בערב כשקלי רובינסון כבש את המסך המרצד לשעה קלה וסחף אותנו אל עולם חוצן ובלתי אפשרי.
היום כשאחרי האינטרנט בישרו על מותו, חשתי שמיכה שחורה מכסה אותי לדקות אחדות. הטקסט היה לקוני למדי: "השחקן הוותיק רוברט קאלפ, הזכור בעיקר בזכות תפקיד קלי רובינסון בסדרה "אני מרגל" משנות ה-60, הלך לעולמו אמש (ד') בגיל 79. קאלפ התמוטט מחוץ לביתו בלוס אנג'לס, וראשו נחבט במדרכה. הוא נלקח למרכז רפואי בעיר, אך שם נאלצו לקבוע את מותו. קאלפ, שהיה נשוי חמש פעמים בחייו, הותיר אחריו שלושה בנים ושתי בנות. השחקן ביל קוסבי, ששיחק לצידו ב"אני מרגל", שוחח עם התקשורת בארצות הברית ואמר כי "המחשבות שלי רוצות לשקוע בעצבות, אך אני רוצה ומנסה להישאר מעל לזה. אלה מאיתנו שנולדו בכורים למשפחותיהם, תמיד מפנטזים על האח או האחות המגוננים שמעולם לא היו להם, מישהו שיספוג את הסערות עבורם. אני אח בכור, ובוב היה עבורי התשובה לחלומות האלה. הוא היה אחי הגדול".
רובינסון לא היה אמנם אחי הגדול, אבל בהחלט היה "החלום" בימי הילדות הרחוקים. היה שלום מרגל שלי.
|