אני פוחדת לחיות במדינה שראש ממשלתה לחיץ, סחיט ומזוגזג, שבמקום ליישב את יחסיו המעורערים עם הנשיא אומבה, הוא רק מבליט את המחלוקת בין הממשל האמריקאי לישראל.
בשובו ארצה, יצטרך להכריע היכן הוא עומד, עם אמריקה או עם מועצת יש"ע; בין ליברמן-ישי, לבין שאר העולם.
אני פוחדת כי מעכשיו אנחנו לגמרי לבד בעולם.
אני פוחדת לחיות במדינה בה החרדים והמתנחלים הם אדוני הארץ, והם ממשיכים לרדות בנו.
למשל, מעתה, לא רק הפרדה בין נשים לגברים באוטובוסים. החרדים לוחצים לבטל את פרויקט מסכי הטלוויזיה בקווי אגד, המסייעים לבעלי מוגבלויות (ולא רק בקווים העוברים באזורים חרדיים, אלא בכל קווי אגד).
אני פוחדת לחיות במדינה המכבדת עצמות יותר מאשר אנשים חיים.
מדינה נבערת וחשוכה, בעלת סממנים פונדמנטליסטים – שבה המתים חשובים יותר מהחיים . מדינה שבה ה- so called שרים, והחרדים סוגדים לפולחנים לקברים עתיקים.
אני פוחדת לחיות במדינה המנוהלת הן ע"י החרדים והן ע"י כת "אתרא קדישא" – כת, שהמדינה מעניינת אותה כקליפת השום. הם מומחים שם בארגון הפגנות אלימות, הטלת טרור סטייל החרדים, והכתבה לרוב החילוני הדומם, כמה כסף יבוזבז על העתקת קברים, איפה יבנו, איפה יסללו, וכדו'.
אני פוחדת לחיות במדינה ההופכת פליטי רצח-עם לעבדים (חוקי נירנברג הגזעניים?) ושולחת אותם להסגר בעיר שתוקדש לעבודות פרך ועבודות כפייה!
אני פוחדת מהמתנחלים הגזענים והפנאטים החיים על עושק וגזל פלסטינים.
אני פוחדת מהשלטון הישראלי הגזעני, האלים, הבוזז, המתעלל, והמפלה במזרח ירושלים, בשייח ג'ראח, ועוד ועוד....
אני פוחדת לחיות במדינה שיש בה אזרחים סוג ב' – ערבים; סוג א' – יהודים, וסוג א' פלוס – מתנחלים, אדוני הארץ!
אני פוחדת לחיות במדינה שאזרחיה יכולים לגבות "תג מחיר" מתושבים תמימים, בלי לתת על כך את הדין.
אני פוחדת לחיות במדינה שבה גלעד שליט הוא "שבוי בדיוני" שהפך להיות עוד מותג עבורנו, הצרכנים עלובי הנפש.
אני פוחדת, כי מעכשיו אנחנו לגמרי לבד בעולם!
כן, הכול בזכותך, אדון ביבי, וחבריך הלא יקרים.
"פעם היטבנו לדעת את העולם: -כל כך קטן, עד שניתן לחבקו בזרועות, כל-כך קל, עד שניתן לתארו בחיוך, כל-כך פשוט, כהד של אמיתות קדומות בתפילה.
ההיסטוריה לא האירה פנים בתרועות ניצחון:- היא זרתה בעיניים חול מלוכלך. לפנינו השתרעו דרכים רחוקות ללא-מוצא, בארות מורעלות, לחם לחץ.
שללינו מן המלחמה – ידיעת העולם: -כל-כך גדול, עד שניתן לחבקו בזרועות, כל-כך קשה, עד שניתן לתארו בחיוך, כל-כך מוזר, כהד של אמיתות קדומות בתפילה".
ויסלבה שימבורסקה |