לכבוד יום עצמאותנו ה 63 אני מרענן קדימה פוסט בן שנה וקצת  על הרעה החולה של החינוך הלאומי.

לקראת ספטמבר הקרוב כדאי לקחת בחשבון גם את תרומת סיום הכיבוש לחינוך.

השורה התחתונה: החינוך הלאומי רע לכולם, אבל הוא מאפשר לקיים חברה במצב מצוקה מתמשך של מלחמה וכיבוש.
90 שנות מלחמה ו 44 שנות כיבוש נותנים אותותיהם בכל אורחות חיינו, ובתוכם בחינוך. חברה הנדרשת למאמצים כה גדולים, כבר שלושה-ארבעה דורות, יכולה לכך באמצעות חינוך בדמותו של החינוך הלאומי.

החינוך הלאומי, שאת עיקריו אציג, אינו המצאה שלנו. ראשון הוגיו היה המחנך הפילוסוף הגרמני יוהן גוטליב פיכטה, בשנת 1806, שמדבריו אביא.

1. החינוך הלאומי לא אוהב את הילד

החינוך הטבעי ראשיתו באהבת הילד, משום שרק מורה המתייחס ליכולות, לצרכים ולידע הקודם של התלמיד, יכול להובילו צעד קדימה (פוסט) .

המוח נבנה ברציפות – כך שכל שלב תלוי בקודמו, ומורה המתעלם מכך, מאבד את תלמידיו (פוסט).
 

אלא שהחינוך הלאומי מחשיב את קיום החברה מעבר לפרטים המרכיבים אותה. ולכן טען פיכטה: "התלמיד של החינוך אינו כאן על פני האדמה ולמשך הטווח הקצר של חייו. היסוד לכל המוסר הוא שליטה-עצמית, השעבוד של דחף האנוכיות לאידיאל של הקהילה."
ועל כן, זה לא המחנך שצריך לאהוב את תלמידיו, אלא להיפך – על התלמיד לאהוב את מחנכיו, לאהוב את קהילתו, ומעל הכול, כתב פיכטה: "יש לכונן בלבבות כולם, באופן עמוק ובלתי מחיק, באמצעות החינוך, את אהבת המולדת האמיתית והחזקה, את ההכרה בכך שעמנו הוא עם נצחי, ואת ההבטחה לנצחיות של כל אחד מאיתנו" (נכון שזה נשמע כמו שר החינוך שלנו?).

בישראל, מטרת החינוך הראשונה, מתוך חוק חינוך ממלכתי: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד אתה הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" (מקור חיצוני).

אהבת הילד, אגב, לא מוזכרת.

מחפשים את יסוד הניכור הרווח בבתי הספר?

2. החינוך הלאומי מנצל את הילד
החינוך הטבעי מניח שהתפתחות היחידים היא בעצם התפתחות החברה (פוסט).
 

גם כאן החינוך הלאומי מניח הפוך: תפקידו של הילד לשמור על המורשת החברתית, כך שקיומה יובטח, והתפתחותו האישית אינה העניין.
פיכטה: "הילד נועד על ידי החינוך להיות חוליה בשרשרת האין סופית של חיים רוחניים."

בישראל, "אני בשרשרת הדורות" הוא שמה של תוכנית חינוכית לתמידי כיתה ז', בני ובנות מצווה.

מכיוון שכוחה של השרשרת תלוי בחוליה החלשה שבה, הרי החינוך הזה חותר לאנשים חזקים. כך דרש מנהל הריאלי בחיפה, ד"ר ארתור בירם בשנת 1939: "לחנך 'גברים' בעלי משמעת, אמיצי לב, דייקנים בפעולה, היודעים ויכולים לסבול קור וחום, מחסור ועייפות, ולמלא דרישות גם אם קשה מאוד למלאותן".

עוד חשוב שהחוליות תהינה סבילות ושמרניות כך שתעברנה את המורשת לדור הבא ללא שינויים. המורה בחינוך הלאומי נכנסת לכיתה ומבקשת מהתלמידים לשבת בשקט. אין קשר בין ישיבה ושקט לבין למידה, דווקא תנועה ושיחה תורמות יותר. אלא שכך מחשלים את הדור לצייתנות ומונעים יצירתיות.

מחפשים את מקור הכוחנות בחברתנו, ואת חוסר היצירתיות בבית הספר?

3. החינוך הלאומי עוקף את ההורים

החינוך הטבעי מקבל את ההורים כמניחי תשתית האישיות של ילדיהם (פוסט) ומחקרים מוכיחים שאכן ההורים הם סוכן החינוך הדומיננטי ביותר.

אולם החינוך הלאומי שם בראשונה את החברה, ולכן מבטל את תפקיד המשפחה.
פיכטה: "אנו משוכנעים בנחישות שהחינוך לא יכול להתחיל, להמשיך או להסתיים בבית ההורים, ואף לא בלי הפרדה מוחלטת של הילדים מהוריהם.
העבודה הקשה, המאמץ היומיומי לגמור את החודש, העליבות הקמצנית ותאוות הבצע, אשר מתקיימים בבתים, ישפיעו ללא ספק על הילדים, ימשכו אותם למטה, וימנעו מהם מלהמריא בחופשיות לתוך עולם המחשבה."
וינקן (פוסט) הוסיף: "לאמתו של דבר, הרי אין בין המשפחה והחינוך ולא כלום".
   

עקיפת ההורים נעשית בשיראל בכמה דרכים: הרחבת טווח גיל חינוך ציבורי חובה; תמריצי כסף ומעמד להורים ש"חייבים להישאר בעבודה"; מאבק גלוי בחינוך הביתי; יחס נחות לחינוך מבוגרים; והוצאת ילדים לחינוך בפנימיות.

   
נתון מעניין: רק 3.7% מתלמידי המגזר הממלכתי לומדים בפנימיות, בעוד במגזר הממלכתי דתי, המרבה להתהדר בערכי המשפחה, 19.7% מהילדים מוצאים מביתם. פי 5! (מקור חיצוני)

מחפשים את מקור אי הנחת של ההורים?

4. החינוך הלאומי מבטל את מקצועיות המרים
החינוך הטבעי מתאים את דרך ההוראה לדרך הטבעית שבה נבנה המוח: מהמוחשי למופשט. על כן הוא קובע דרכי הוראה כגון התנסות, חקר, שיחה, יצירה, תנועה ועוד. (פוסט)  

הבניית המוח באמצעות הוראה-למידה, היא דרך החינוך המיוחדת לבתי הספר (פוסט).

 
 אולם החינוך הלאומי חושש משלב פרשנות ההתנסות העצמאי של כל ילד וילדה, ועל כן קבע פיכטה:
"כחוק, העולם המוחשי התקבל בעבר כאמת היחידה. ממנו לבד הובל התלמיד הלאה לחשיבה. החינוך החדש הופך במדויק את הסדר"
שהרי: "ההכרה ברצונו החופשי של התלמיד, וההסתמכות עליה, היא הטעות הראשונה [...] אם אתה רוצה להשפיע על הילד, אתה צריך לעצב אותו, ולעצב אותו בדרך כזו, כך שהוא לא יוכל לרצות אחרת מאשר מה שאתה רוצה ממנו לרצות."

וכך גם אצלנו. הנה למשל טענתו של יצחק טבנקין (1956) לביטול שיטת התהליכים של מרדכי סגל (פוסט) : "אם נקודת המוצא תהיה 'החשק של הילד' תשתבש מטרת החינוך שלנו".

ולכן, במקום לעודד את המורים לאפשר לילדים להתנסות ולבנות עולם בהכרתם (כלומר להתחנך באמצעות למידה) מציפים את המורים בחובת הספק של העברת "חומר".

כך מונעים מהמורים לפתח משמעויות לידע, ובעצם מונעים מהם לחנך באמצעות ההוראה. החינוך נותר הטפה על בסיס בורות, במקום הבניית השקפת עולם על בסיס השכלה.

החינוך הלאומי מבטל את הילד, את משפחה ואת המורים.
הוא מקור הניכור, הכוחנות, חוסר היצירתיות, אי הנחת והתסכול של ילדים, הורים ומורים.
 

הוא רע לכולם, אבל הוא מאפשר לקיים חברה במצב מצוקה מתמשך של מלחמה וכיבוש.
כפי שמאמין שר החינוך שלנו: "העדר חינוך שמקנה זהות, הוא סכנה קיומית, הוא עלול להתפתח לסכנה קיומית לאומה שנמצאת עדיין במאבק." (מקור חיצוני).

פיכטה (בתמונה) היה מאושר.
   
די להיתממות: אם אתם מרוצים מקיומנו הלאומי, תגידו תודה לחינוך,

 ואם אתם מחפשים שינוי בחינוך, זה לא יקרה ללא שינוי בהשקפת עולמנו ובמציאות חיינו.