לכבוד יום עצמאותנו ה 63 אני מרענן קדימה פוסט בן שנה וקצת על הרעה החולה של החינוך הלאומי. לקראת ספטמבר הקרוב כדאי לקחת בחשבון גם את תרומת סיום הכיבוש לחינוך.
השורה התחתונה: החינוך הלאומי רע לכולם, אבל הוא מאפשר לקיים חברה במצב מצוקה מתמשך של מלחמה וכיבוש. החינוך הלאומי, שאת עיקריו אציג, אינו המצאה שלנו. ראשון הוגיו היה המחנך הפילוסוף הגרמני יוהן גוטליב פיכטה, בשנת 1806, שמדבריו אביא.
החינוך הטבעי ראשיתו באהבת הילד, משום שרק מורה המתייחס ליכולות, לצרכים ולידע הקודם של התלמיד, יכול להובילו צעד קדימה (פוסט) . המוח נבנה ברציפות – כך שכל שלב תלוי בקודמו, ומורה המתעלם מכך, מאבד את תלמידיו (פוסט). אלא שהחינוך הלאומי מחשיב את קיום החברה מעבר לפרטים המרכיבים אותה. ולכן טען פיכטה: "התלמיד של החינוך אינו כאן על פני האדמה ולמשך הטווח הקצר של חייו. היסוד לכל המוסר הוא שליטה-עצמית, השעבוד של דחף האנוכיות לאידיאל של הקהילה."
בישראל, מטרת החינוך הראשונה, מתוך חוק חינוך ממלכתי: "לחנך אדם להיות אוהב אדם, אוהב עמו ואוהב ארצו, אזרח נאמן למדינת ישראל, המכבד אתה הוריו ואת משפחתו, את מורשתו, את זהותו התרבותית ואת לשונו" (מקור חיצוני).
מחפשים את יסוד הניכור הרווח בבתי הספר?
גם כאן החינוך הלאומי מניח הפוך: תפקידו של הילד לשמור על המורשת החברתית, כך שקיומה יובטח, והתפתחותו האישית אינה העניין.
מכיוון שכוחה של השרשרת תלוי בחוליה החלשה שבה, הרי החינוך הזה חותר לאנשים חזקים. כך דרש מנהל הריאלי בחיפה, ד"ר ארתור בירם בשנת 1939: "לחנך 'גברים' בעלי משמעת, אמיצי לב, דייקנים בפעולה, היודעים ויכולים לסבול קור וחום, מחסור ועייפות, ולמלא דרישות גם אם קשה מאוד למלאותן".
עוד חשוב שהחוליות תהינה סבילות ושמרניות כך שתעברנה את המורשת לדור הבא ללא שינויים. המורה בחינוך הלאומי נכנסת לכיתה ומבקשת מהתלמידים לשבת בשקט. אין קשר בין ישיבה ושקט לבין למידה, דווקא תנועה ושיחה תורמות יותר. אלא שכך מחשלים את הדור לצייתנות ומונעים יצירתיות.
מחפשים את מקור הכוחנות בחברתנו, ואת חוסר היצירתיות בבית הספר?
3. החינוך הלאומי עוקף את ההורים החינוך הטבעי מקבל את ההורים כמניחי תשתית האישיות של ילדיהם (פוסט) ומחקרים מוכיחים שאכן ההורים הם סוכן החינוך הדומיננטי ביותר.
אולם החינוך הלאומי שם בראשונה את החברה, ולכן מבטל את תפקיד המשפחה. עקיפת ההורים נעשית בשיראל בכמה דרכים: הרחבת טווח גיל חינוך ציבורי חובה; תמריצי כסף ומעמד להורים ש"חייבים להישאר בעבודה"; מאבק גלוי בחינוך הביתי; יחס נחות לחינוך מבוגרים; והוצאת ילדים לחינוך בפנימיות.
4. החינוך הלאומי מבטל את מקצועיות המרים הבניית המוח באמצעות הוראה-למידה, היא דרך החינוך המיוחדת לבתי הספר (פוסט).
כך מונעים מהמורים לפתח משמעויות לידע, ובעצם מונעים מהם לחנך באמצעות ההוראה. החינוך נותר הטפה על בסיס בורות, במקום הבניית השקפת עולם על בסיס השכלה.
הוא רע לכולם, אבל הוא מאפשר לקיים חברה במצב מצוקה מתמשך של מלחמה וכיבוש.
ואם אתם מחפשים שינוי בחינוך, זה לא יקרה ללא שינוי בהשקפת עולמנו ובמציאות חיינו. |
תגובות (11)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה שרה, מסכים מאוד מאוד עם הערתך
כוונתי בפוסטים אלה להציג את דברי ימי הוגי החינוך, לא כדי להגיד שכולם או צודקים או טועים, אלא כדי להציף את עמדותיהם, להבהיר שהמציאות שלנו אינה "מקרית", אלא היא תוצר של התפתחות ועל כן חובה עלינו להשתתף בחשיבה ולא רק לקיים את ההווה.
וזה בתנאי שאכן נהייה משכילים ונבונים כדי ללמוד את העבר ולהשתכלל מתוכו, כפי שהצעת.
אני בספק עם בהכשרת מורים או במזכירות הפדגוגית מתקיים דיון כזה בהשקפת עולמנו החינוכית,
אבל אם את איתי (מחמיא מאוד:) - ננסה לדאוג שזה יתקיים
היום אנחנו בעידן שלמד גם וגם
תודה לך על הסקירה החשובה
ממה שנראה בכל פינה
צריך לקבל את תורתו של פיכטה על עצמינו
ולראות איך מעדכנים אותו
כך שנוכל להתקדם דרכו כמה צעדים משמעותיים
שכה חסרים
אני אתך1
(מצטער ברח האנטר)
ולבסוף - אני לא יודע אם שר החינוך שלנו קרא אי פעם את "מכתבים לעם הגרמני" של פיכטה, אבל בדרך פלא הוא מדבר ממש במילותיו.
תודה לך אשכר, בהחלט מחמאה גדולה לי ככותב, שהצלחתי להגדיר במילים דברים שהיו לך תחושות.
אשר לגרמנים - צריך לקחת זאת במידה הנכונה.
אמנם פיכטה היה מחלוצי הלאומיות הגרמנית, אבל צריך זכור שהוא חי 150 שנים קודם לתקופה הנאצית.
הוא היה הוגה דעות, והגותו השפיעה הרבה מעבר לגרמניה.
עמים רבים (כולל אנחנו) למדנו לאומיות מהי, ולא דירדרנו אותה לאותם זוועות של הנאצים.
ולבסוף
תודה על הפוסט גיל .
אני מוצאת שקצת קשה לי להגיב בגלל סערת הנפש שהדברים מעוררים בי . הוא מנוסח באופן מאד בהיר ועדין ויחד עם זאת מעיד על תופעה שהיא בעיני מזעזעת .
הקישור לתאוריה הגרמנית בנושא מצמרר .
בעיני המילה לאומני יותר מתאימה מלאומי .
וכל מה שתארת כל כך נכון וכל כך עצוב .
קשה להבין זאת למי שלא עוסק בחינוך , בשבילי ניסחת והמשגת תחושות שמלוות אותי לאורך שנים רבות גם בתור אמא וגם בתור מי שהייתה חלק מהמערכת הזו .
מאמר חשוב מאד.
תודה .
נעים לשמוע (לקרוא)
תודה איריס, פעם אחת עכשיו ופעם שניה כשתחזרי :)
תודה לך, גיל על הפוסט המעניין.
אני אשוב לקרוא אותו.
חג שמח :)
אורלי - ההכללה היא עוד יותר גדולה: אלה פניה של החברה הישראלית.
וככל שאני לומד את תולדותינו, יש דברים שאפשר להבין ולהסכים - הלאומיות עוררה את 4 סבתותי וסבי לעלות לארץ בטרם מלחמת העולם, ובזכות זאת אני וילדי חיים. זה גם משהו.
אלא שאי אפשר להשאר בשנות הארבעים כל כך הרבה זמן. חלאס - היגע זמן התבגרות
"ההלך" אני מסכים לחלוטין שהתמונה מורכבת ובטח שיש מורים והורים נפלאים.
השאלה היא כיצד נעשה השילוב בין היחיד לחברה: גיוס או הצטרפות? על בסיס בורות או בסיס הסכמה? עיוורון או פיקחון? (בטח יש עוד צמדי מילים מתאימות)...
ובטח שילד שגדל בבית מטפח יהיה מטופח - מערכת הציבורית לא ממש תפריע. אבל איפה הרוב?
נ.ב.
חייב הפניה לפוסט חשוב של "יערת הדבש": עוצר יוטל ממחר על הגדה כדי שאנחנו נוכל לחגוג את חג החירות.
נו - אז האם אפשר לחנך את הילדים לאהבת אדם, בשעה שאנחנו לא מתנהגים כך? אפילו לא קרוב?
תודה על הסקירה המעניינת.
מערכת חינוך "לאומית" הנשענת על אידאולוגיה לפני האדם היא מקוממת ומסוכנת.
כאמא לשני ילדים הלומדים במערכת החינוך "הלאומית" שלנו, אני חושבת שהאמת היכנשהו באמצע. במערכת החינוך הממלכתית בהחלט קיימים מוטיבים מהאידאולוגיה של פיכטה, כפי שאתה מציג אותה, אולם קיימים הרבה מאוד מוטיבים הפוכים. גישות הרואות את הילד ואת צרכיו במרכז. רבים מהמורים והמחנכים אוהבים את הילדים ומסורים להם.
אפשר לשלב גישה הרואה את הילד וצרכיו כמוקד המערכת החינוכית, ועדיין להעניק לילדים הרגשה שהם חלק מקבוצה, ממשהו גדול יותר מאשר הם עצמם.