21/02/2010העורך הפגישה עם זולדן שפיץ העורך נקבעה מזמן.תרגילים שרק צעיר חצוף כמוני יכול לחשוב עליהם היו נדרשים לה...זולדן שנא כותבים צעירים...טוב, הוא לא שנא הוא פשוט היה עסוק מידי וחבל היה לו על זמנו המשובץ לטענתו כאבנט כוהנים במעשי עבודה, תרבות ופנאי.רוב זמנו הקדיש למיצוי והבדלה בין גניחותיהן של נשים יפות במיוחד,לאוכל משובח ופגישות עסקיות אפופות עשן סיגרים והשקת כוסות קריסטל דקיקות ושבריריות עד כי לא תמיד ברור מה מחזיק את היין הטוב שבתוכן.זולדן היה בז לנו, "אתם הצעירים", היה אומר לאלו שכבר זכו להיכנס בין עמודי השיטים המוזהבים בכניסה למשרדו שדלת עץ כבדה עשויה תכלת וארגמן נתונה בהם, "משחיתי ניירות אתם, הורסים את שפת אהבתם של אברהם ושרה ועוד באים לגזול מזמני המתפוגג המדוד במסורה." סיימתי עוד שיר והתקשרתי לפטינה מזכירתו הצמודה,ידידה טובה וכל כך אינטימית שלי, שהיתה כותבת בעצמה עד שפגשה את זולדן, רק רצתה להשמיע לו משהו שכתבה והוא,זוהר ויציב כמו פסל של בודהה ישוב בתוך כורסתו הכפולה, כך סיפרה לאחר מעשה, בעיניים של דג בוהות ורטובות, חתך, "הכתיבה שלך איומה, את יפה," גלגל בלשונו, עיניי נפתלי לך כטורקיז בחושן שעל לב הכהן, מהיום תהיי מזכירתי האישית, נשואה?""במערכת" ענתה לו, "זאת לא בעיה כאן" אמר ורשם לה צ'ק שמן לחודש ראשון.שכמעט התייבשה כבר מרוב דמעות חזרה, לקחה את הצ'ק ומאז היא של זולדן,גם מזכירה. ערבים רבים אנחנו ניפגשים "בקפה - אלף", רחוב תל אביבי קטן עם ריחות של פעם שם עצי שקמים ותיקים ראו קרחות רבות של חיים ופן,נתן ושלונסקי, שולחן קטן , מפה מפלסטיק כחול מצויר שושנים כתומות בתוך ריבועי תכלת בהירים,שתי כוסות זכוכית נמוכות מלאות אספרסו ריחני, קצת חלב בצד בשבילי, בנינו מפרידה פינת השולחן ורגל העץ שמתחתיה, כך אפשר להקריא בשקט אחד לשני דברים חדשים. היא היתה מתחילה תמיד ,כבוד... שירה נוגעת,כואבת תמיד על שני גברים לפעמים על ילד שהיתה מניחה ומלטפת, כל פעם במקום אחר,שירים כתומי ערביים ומעורפלי בוקר פה ושם סיפור חשוך כל כך שרק קו דקיק אחד מקליפת הירח היה האור שזרח בו.הייתי נשען לאחור מצמיד שפתיים לפאת הזכוכית העבה, יונק במשיכה חרישית את הקפה מבלי להרים את הכוס מהשולחן, שולח משם מבט בוהה,סקרן ואוהב, עוקב אחרי תנועות שפתיה המרחפות מעל המילים ונקשרות לאיטן לעוד סיפור. פטינה חיה חיים קשים חשבתי לי.כך חיכיתי לתורי שכבר יגיע, הייתי מצביע אז עם אצבע תורנית על שורותיי המשיבות לה אהבה,הולך וחוזר, הולך וחוזר עד שהייתי נתקל בידה המסתירה שושנה בודדה על המפה ועובר כמובן מאליו אל אצבעותיה המשולבות בין השורות הכתובות וחיי, ממשיך ועולה כמו קיסוס עקשן על קיר הבית מבקש לו את החלון הכי גבוה כדי להציץ דרכו, ניצמד אל העור הרך ועולה, יד ועיניים, מחפש את עיני שהם יוסף הבורקות מסומק קל, מוקסם כל כך...פטינה.ידענו, הכותבים של בתי הקפה שפטינה לא רק מזכירה של זולדן,אלא שהיתה גם נערתו.הפגישה נקבעה ליום שישי ב- 1500 רק רגע לפני שהיכל הקודש,כך קראנו למשרד המטופח, הופך לזירה של דו-קרב גופני זולדן נגד פטינה, או הפוך ואולי לא?הכנתי שיר חדש, בשבילה, ידעתי שהמחזה יהייה לי קשה,היא היתה מספרת כמה הוא רע ומושך, עונג אמיתי ותמיד אמרה לי בסוף שהיא מזוכיסטית.אספתי מילים משיריה שלה וגם משירי הטובים, לפאזל כתוב,ויטראז' מילולי, שטוב ורע מחיים וממיתים אותו לסירוגין גם חיצי אוהב מורעלים טמנתי בשיר,מדמיין איך הם ניתזים הישר ממיתרי קולי המתוחים על קשת דמיוני,ננעצים אל תוך כפלי מוחו ההוזים .הגעתי בזמן.שולחן כבד כורסא כפולה מעליה תמונת הסב המייסד במסגרת כרום וזכוכית,קירות ירקרקים ריקים,שרפרף מפלסטיק בצד שלי."שב אם אתה רוצה" זולדן אמר מדליק לעצמו סיגר עבה וארוך מבעיר את הזמן הנפיץ שבניינו."אני אדקלם בעמידה, שירה היא סוג של הצגה טובה או שאין היא שירה..." עניתי באומץ.זולדן הנהן קלות והטה את ראשו מחוץ לענן העשן הריחני שפלט לאיטו,מברר מי הנואם הלא צפוי שעד עכשיו לא טרח לפנות את מחשבותיו על פטינה בשבילו, רגע לפני שהוא מפשיט אותה על השולחן שלפניו."יפה אמרת איש סבא היה אוהב את זה" אמר והצביע עם הסיגר על התמונה שעל הקיר מאחריו."פט את באה? נראה לי שהאורח מעניין הפעם" קרא לעבר נקודה לא נראית."אפוא מצאת את המציאה הזאת.?"היא התיישבה לידו על הכורסה הכפולה מנסה להצטמצם לגודלם של כפתורי התפירה.התחלתי את קליעת המילים, צפופה, אין בה סדק.וכך דקלמתי – "ברוש בודד שם התחבט בצלליתו שהוארה על פני שלולית מברקת - ונחרד...,"וגם..."חתולי רחוב באין עכבר לשבור רעב, מנוחת עניים מצאו להם על שמש מזהב" וגם..."האהבה אינה איבר ברגע שטות, כי אם חזון לה ומהות" שלחתי חץ חד שהרים קלות גבה אחת על פניו של זולדן.מהודקת,וטובה חשבתי וסיימתי, מקפל את הנייר הלח והרועד קלות בין ידי המחפשות כהרגלן, אותה."רבותי קפה?", פטינה שאלה ושתלה שני גברים בחייה באלם קצר."טוב" השבתי "בכוס זכוכית אם אפשר" "פט, מה זה?" זולדן שאל ושלח יד פנויה לארגן את מערכת הרבייה המתוחה, להמתנה הלא צפויה."ארוך אחד סוכר בכוס זכוכית" אמרה והניחה לפני על השולחן ושבה אל הכורסא הרחבה, מושכת להפתעתי סיגר אל פיה מדליקה ומניחה רגלים על ברכיו ובמעשה מוכר כל כך באצבע מנוסה מתחילה ומטפסת אל אצבעותיו,עוקפת את העיקול האוחז בסיגר, מדלגת מעל הברייטלינג המוזהב ובציפורן אדומה פורטת על עצב עדין במעלה היד השעירה אל הכתף מפלחת את שביל ההצלחה שלי בין שורשי שערותיו, כל כך מוכר וצורב המראה ההרואי "עד מות יכאבו פצעי האהבה" הנחתי ברגע יסוד לשיר חדש.ענני העשן הכבדים שפלטו אחד אל השני הפכו למסך אין חקר,אבד לי קשר עין, נזכר במעמד ההר ועגל הזהב,התיישבתי מצמיד כהרגלי את שפתי אל כוס המשקה שהצנין מעט מבלי להרימה,לוטש עיני אל הקודש שמעבר לשולחן מחכה לדברי הנביאה שלי. |