מה שכל כך מצחיק זה שלא רציתי לצאת מן הבית לעולם.

שבועות ארוכים שכבתי מכוסה בשמיכה עד צוואר ורק קצות אצבעותי ניבטות מבעד לשוליה, אוחזות ספר שהייתי שקוע בו יומם וליל. זה היה הכרך השני של מדריך הטלפונים של ניו יורק לשנת תשעים וחמש. השם שלי הופיע בעמוד מאתיים שבעים ושמונה, בשורה שלושים ושתיים, בטור האמצעי מבין שלושה. שורה מעלי, בשלושים ואחת, היה אחד - אייזק הלוי, שום קרבה בינינו, חוץ מהמיקום, ואילו מתחתי, בשלושים ושלוש, היה טארק האלוול. זה בטח היה חלוואל, אבל לכו תלמדו אמריקאים לבטא ואן גוך כמו שצריך. בכל מקרה - מידי שלושה או ארבעה שבועות הייתי מתחיל את הספר הזה מחדש. ראשית הייתי קורא את עמודי האינדקס, הממוספרים בספרות רומיות מאחד (I) ועד שלושים ושמונה (XXXVIII), עם כל ההסברים על שיטות ואזורי חיוג, על השירותים שנותנת המרכזיה ועוד כל מיני עניינים שכאלה. אחר כך הייתי נכנס לגוף הספר לאט לאט. היה לוקח לי בערך שלושה שבועות להגיע אל עצמי, אבל אף פעם לא דילגתי על עמודים. אחרי שהייתי קורא בשמי ומשתהה על הכתובת ומספר הטלפון, הייתי מאבד אט אט עניין בכתוב, אבל בכל זאת הייתי מתמיד עד שהייתי מגיע לסוף הספר.

להב הלוי, מאה ותשע עשרה רחוב כריסטופר, דירה שלושים ושלוש, ניו יורק, ניו יורק,  אחת אפס אפס אחת ארבע. שתיים אחת שתיים, שש ארבע שבע, אפס שש שמונה שתיים.

השם הראשון בספר היה Aagre והבא אחריו Aaltonen, שניהם נשמעים לי סקנדינבים. אולי נורבגים, אולי מפינלנד. Zubek חתם את המהדורה, בטח פולני.
השמיכה שהפרידה בין העולם לביני היתה בעצם שק שינה אמריקאי ישן וטוב. היא נשארה בחדר שכור שגרתי בו קודם לדירה שגרתי בה עכשיו, ומיד כשראיתי אותה ידעתי שארגיש בה מכוסה היטב. בצידה החיצון היתה עשויה בד אדום דק, מבפנים היתה פלנל משובץ שחור אדום ולבן. נעים במיוחד. הריצ'רץ' שלה היה משוחרר מעט בפינות וחשבתי שאוריד אותו לגמרי מפני שהיה לי לא נעים לגעת בו בבהונות הרגליים תוך כדי שינה, אבל מעולם לא הגעתי לזה. בחורף הראשון לא יצאתי מתחתיה כמעט בכלל. אחר כך לא היתה בידי הברירה. אבל הייתי שב אל מתחתיה כמי ששב לאחו לחפש דבר מה שאבד לו בפיקניק ימים אחדים קודם לכן.

כשעבר החורף והגיע האביב קיבלתי טלפון שהזמין אותי לליל סדר. הזמנה פורמאלית, כמו באמריקה. "מה להביא?" שאלתי, כמו שיודעים בישראל. "אתה הכי צעיר, אתה לא צריך להביא כלום, רק גפילטע פיש", קיבלתי תשובה.
"רק מה??" צעקתי לתוך הטלפון, "ואת זה איך בדיוק אני אעשה?", "קלי קלות. צלצל לזייברס, זו מעדנייה עם אוריינטציה יהודית למעלה באפר-ווסט סייד. תזמין מקום לבוקר של ליל סדר. יתנו לך מספר. אבל תעשה את זה עוד היום. לא יישאר מקום. אם לא השגת גפילטע אל תטרח לבוא," אמר המארח ונפרד ממני לשלום.

לעולם אינני מצלצל בזמן. על פי רוב אינני מצלצל גם אחרי הזמן, אבל זה כבר עניין אחר. יש לי היסטוריה של מי שדופק עניינים בגלל שלא הרים טלפון אחד קטן בזמן שהיה צריך. הדעה שלי היא שהבעייה נמצאת בזמן עצמו, או בטלפון - לא איתי על כל פנים - אבל מעט מאוד אנשים קונים את זה.
בכל מקרה, העניין הזה עם זייברס והגפילטע היה עוד לפני שגיבשתי לגמרי את האישיות הלא-מצלצלת שלי, אז טילפנתי למעדנייה אחרי יום או יומיים, ובאמת קיבלתי תור לאחת עשרה וחצי בבוקר של הערב של הליל סדר.

והיום הזה ממש הגיע. תפסתי את הרכבת למעלה בשמחה. יש מקומות שתמיד אהבתי לצעוד בהם ותמיד אהבתי שתהיה לי סיבה להידרש לצעוד בהם. היה קריר ובהיר וכל חנויות האוכל של האינטלקטואלים עם הקורדרוי שגרים שם, באפר-ווסט סייד, שהם בעצם כולם פרופסורים באוניברסיטת קולומביה, מה שאומר שהם בעצם כולם יהודים, בקיצור - כל החנויות האלה היו מלאות באנשים והיתה אווירה נעימה של צרכנות ללא גבולות, וכולם החזיקו בידיים לובסטרים או אויסטרים על קרח או וונגולי טריים, גם זה וגם זה וגם זה הם תחליפים נאים לקרפיון, אני מניח, או שאחזו ראשי כרישה וכרוב סיני או צרורות של עלי באק-צ'וי, כי אחר כללי הסדר צריך הרי למלא. אבל כל החנויות כולן היו כלום לעומת זייברס, כי כבר כשהייתי בלוק דרומה משם קלטתי שתור ארוך של יהודים משתרך מן החנות אל הרחוב וישר ראיתי שאף אחד לא עומד שם בגלל מכירה מוקדמת של כרטיסים להופעה של הרולינג סטונס או משהו, אלא שכולם בעניין של קיום מצוות החג כהלכתן. אז נעמדתי גם אני בשולי שארית הפליטה, אבל מהר מאוד הצטרפו עוד טרנספורטים לתור וכבר לא הייתי אחרון אלא עטוף היטב מכל צדדיי במיטב יהדות אמריקה והתפוצות, והתקדמתי לאט עם כולם, בדרך אל הקרפיונים.

חצי שעה מאוחר יותר, נעמדתי מול מקרר הזכוכית הענק שמאחוריו ניצבו כעשרה יהודים קטנים שנעוריהם נותרו הרחק מאחור - עוטים חלוקים לבנים וחבושים כובעי טבחים לבנים - ועיניי חשכו.
שם, במקרר מולי, היו מונחות ערימות עצומות של גפילטע פיש במגוון עצום של צורות וגדלים, כאלה שנראו כמו כדורי טניס וכאלה שנראו כמו קובה, ורולדה ארוכה של גפילטע לפריסה, וכאלה בגודל כדורי פלאפל, חלקם חיוורים ואחרים צהבהים יותר, אלה עטורי גזר ואחרים נוטפי ג'לי שקוף, היו שם אפילו כאלה שראיתי בעצמי בעיניים כשהייתי קטן. בקיצור - דג ומלואו.

‫"Vot for you, kid?"‬
פנה אלי במבטא גליצאי כבד קשיש לבן-שיער אחד שבוודאי כבר חגג כבר את יום הולדתו השמונים. הוא בכלל לא השתמש באות דאבליו, אלא ב"וי" במקומה.
‫"‬To Tell you the truth"
השבתי לו‪,‬

‫"‬I really don't know.
I was asked to get some Gefilte-Fish for the Seder,
but how can I know what should I get?"

הזקן החביב צימצם את עיניו והביט בי לרגע, ואז ירה לעברי:
‫"‬Ver are your grandparents from, kid

"רוסיה", השבתי לו, "פינסק, ליתר דיוק".
"Pinsk you say, eh? vell, this is vot you need!"
אמר והצביע בבטחון רב לעבר מגש גדול שהיה שייך כנראה ליוצאי קהילת פינסק, והוסיף:
‫?"How many are you, kid"‬
אמרתי לו והוא ארז לי מה שחישב שצריך, אבל אני כבר הייתי סקרן לטעום גפילטע-פיש ממחוזות אחרים אז לקחתי גם קצת מאלה וקצת מההם, וגם שלושה ארבעה סוגים של חזרת בצבעים שונים, והאיש החביב שירת אותי נאמנה אבל מלמל כל הזמן בדאגה

"This is not vot you need, kid, this is not for you"

וראיתי שהוא מאוד לא מרוצה מההתנהלות שלי, אבל המשכתי להצביע לכאן ולכאן ועד שהגעתי לקופה כבר היה לי גפילטע בשווה ערך של מאה ועשרים דולר, שזה לא מעט בשביל האקספרימנט המזרח-אירופאי הזה, תודו, אבל לא יכולתי לסגת לאחור כי כל הרציף, סליחה - החנות, כבר היתה עמוסה בערימות של אנשים שהגיע תורם. וכך נמצאתי צועד במורד ברודווי ובידיי שניים וחצי קילו גפילטע פיש בצורות שונות, וגם ארבע צנצנות חזרת.

שלושה ימים אחרי הסדר צילצל אצלי הטלפון לפנות ערב. מכיוון ששכבתי על השמיכה ולא מתחתיה, החלטתי לענות.
‫"Good evening kid"‬
‫נשמע קול מוכר מן העבר השני,‬
I apologize for interrupting you‫"‬

,I took your number from the details you left in the store,
but you see, I am from Pinsk myself.

May I ask how old your grandparents are?"

לקח לי שנייה להבין במי מדובר, ואז אמרתי:

"Ah, you see, all my grandparents are long gone by now"

"Sorry to hear that"

הזקן אמר.

"It's Ok"
השבתי לו,
"But if I ever meet them again, I vill tell them first thing that a good kid from Pinsk fixed me for the Seder once"

ונפרדתי ממנו לשלום.

‫***‬

לפני שנתיים לקחתי את הילדים איתי לניו יורק בפסח. יומיים לפני הסדר צילצלתי לזייברס אבל אמרו לי שלא צריך שום תור, שאני פשוט אבוא באותו יום. בבוקר של הסדר עלינו לשם. הגפילטע פיש כבר היה ארוז בכלי פלסטיק מוכנים על המדף במקרר. ארבע או שמונה או תריסר קציצות לבחירתך. גם הילד מפינסק כבר לא היה שם.
"Vell"
אמרתי לילדים אחרי שאספתי כלי פלסטיק אחד כאילו מדובר במילקי,
‫"Vi are done here"‬
‫אבל הם לא הבינו למה אני מדבר אליהם באנגלית מצחיקה.‬

‫***‬

ארבע שנים ושתי נשים התכרבלתי בתוך השמיכה הנעימה ההיא. אחר כך הינחתי אותה בצד. היא כנראה לא היתה כל כך בטוחה אחרי הכל, כי עובדה שנהיו לי שני ילדים תוך כדי שימוש בה. אבל לעיתים, כשקר לי או כשאני מתמלא געגוע למשהו לא מוסבר, אני מוריד אותה מהארון למעלה בשעת אחר צהריים, מתכסה בה ונח.


חג שמח