|
מודה- אני קוראת דיי בקביעות טורים ופוסטים על מערכות יחסים ברחבי העולם הוירטואלי. חלקם מתסכלים, חלקם מייאשים וגורמים לי לרצות לברוח מעולם הרווקות כמה שיותר מהר, וחלקם הקטן דואג להפיח תקווה ולהזכיר שיש גם סופים טובים, ולא רק בקומדיות רומנטיות אמריקאיות (וכמובן שגם אז יהיו תגובות פוגעות של ציניקנים). היה לי מאוד נוח במקום המסתגר מהעולם שמוצא המון תירוצים לעצמו מתוך פחד להיפגע, אבל מגיע השלב שההסתגרות הזאת פוגעת יותר. עברה כבר תקופה ארוכה מאז הפרידה האחרונה והקשה, והתחלתי קצת להתגבר, להקשיב יותר להגיון שתקופה ארוכה הייתי שולחת אותו לעמוד בפינה בשקט מוחלט כל עוד הרגש והוא חלוקים בדעותיהם, והדבר האחרון שנשאר הוא לקפוץ למים העמוקים ולהסביר ללב שאחרי האתחול של החודשים האחרונים, הגיע הזמן שהוא יתחיל לנסות לפעול שוב, והפעם רצוי שבשיתוף פעולה עם ההיגיון.
אז התחלתי לצאת לדייטים פה ושם, לצאת קצת מהבית בכלליות ולהכיר אנשים חדשים, בעיקר בשביל להיזכר שיש עוד דברים שם בחוץ ויש עוד המון אנשים טובים וכנים שמתאימים לי יותר ממה שהכרתי עד היום, ואין ספק שהופתעתי לחיוב- העולם באמת מלא באנשים מתוקים וטובי לב אפילו יותר ממה שזכרתי שהוא אי פעם היה. ועם זאת, יש דבר אחד שעדיין לא לגמרי הצלחתי לפענח- איך מתאהבים בהם? איך בכלל קורה שמתאהבים במישהו אחד ובמישהו אחר לא, ושהרבה פעמים זה לאו דווקא הבחירה הנכונה להתאהב בה, הרבה פעמים נפגעים מההחלטות המוזרות האלה של הרגש, ובכלל- איך בדיוק הלב שלי מחליט את הדברים האלה על דעת עצמו?
מערכות היחסים היחידות שלי שהצליחו באמת ושהתאהבתי בצורה מוחלטת, לא נבעו אף פעם דרך הכרות בדייטים. כולן נבעו מכמה חודשי הכרות קודמים וקשר ידידותי מוצלח כלשהו, שכשהגיע הרגע לקחת אותו לשלב הבא- זה הרגיש נכון ומדויק ומשם כל ההתפתחות הראשונית של הקשר הייתה טבעית ומושלמת, מלאת אמון הדדי ונטולת חששות ופחדים מלהיפגע, עד כמה שאפשר. בדייטים זה לא עובד ככה, ואני מנסה, באמת שאני מנסה. אבל גם בפגישות עצמן, וגם רק מלקרוא כאן פוסטים ותגובות של אנשי עולם הדייטים, הכל מרגיש כל כך מלאכותי, ואיך בכלל אפשר לבנות אמון ורגשות ככה? אני מודה, אני יכולה לדעת בדייט אחד ובנשיקה אחת אם יש למשהו המשכיות או לא. אני לא מושכת דייטים מעבר לראשון אם ברור לי שלא משנה כמה אני ארצה לתת לזה הזדמנות, זה לא יהיה "זה" (לא שאני מבינה בעצמי את ההגדרות של "זה", אבל אני מניחה שכל אחד יודע להרגיש את זה בעצמו), אבל אני גם לא פוסלת אף פעם אף אחד בלי לתת הזדמנות אמיתית קודם לכל דבר שיש בו פוטנציאל הדדי מינימאלי.
תקראו לי סנטימנטלית ומיושנת, אבל אני טיפוס של רגשות. ובלי רגשות כל שאר הדברים הם חסרי ערך לא משנה כמה אני ארצה שהם לא יהיו וכמה אני ארצה לשכנע את עצמי אחרת. בפועל הדבר היחיד שאני באמת רוצה זה להרגיש שוב משהו למישהו. אבל איך זה בכלל אפשרי בעולם הדייטים? כבר אחרי דייט מוצלח מצפים שתהיה נשיקה, ונשיקה נטולת רגשות (מושלם ככל שיהיה הדייט) אף פעם לא תהיה שוות ערך לנשיקה שכבר עמוסה ברגשות מאחוריה ונובעת מהן, וגם לרגשות לוקח זמן להגיע וזה לא קורה בכזאת קלות אחרי שבוע-שבועיים של דייטים. כל מי שמכיר אותי יכול להעיד שאני פסימיסטית טוטאלית, אבל איכשהו תחום הזוגיות הבריאה והכנה הוא המקום היחידי שתמיד הייתי אופטימיסטית חסרת תקנה לגביו, אבל גם זה מתחיל להתפוגג אצלי. השאלה היחידה עכשיו היא אם זוגיות כזאת בכלל יכולה לנבוע מדייטים, כי אני עוד לא נתקלתי בה.
|