השבוע עבר עלי שבוע של כמעט,

פרצו לנו לבית וכמעט עשו נזקים גדולים.

העוזרת התקשרה להגיד שהכלב לא מגיב, והייתי בטוחה שהוא מת, אבל לא, רק כמעט .

בבדיקת סכרת התברר שיש לי סכרת, בבדיקה השניה התברר שלא, שוב, כמעט.

גם כמעט הצלחתי לעבוד... רוב הזמן הייתי עסוקה בלתקן את האוטו שלי שכמעט לא נסע כבר, להיות בקופת חולים לבדוק את הכמעט סכרת שלי, ולעשות כמעט מה שאני עושה בדרך כלל, אבל לא.

שבוע של כמעט, שאני מקווה שנגמר אתמול.

אבל חזרה לכרונולוגיה ולשבוע שבו סיפרתי לבוס. זה נראה עכשיו כל כך מזמן...

שבוע חמישה עשר         8.1.2010 

זהו, סיפרתי לבוס.

הוא אמר שלקח לי המון זמן... גם הוא ידע שרציתי.

פדיחות. 

בשנתיים האחרונות למדתי, לווי התפתחותי לתינוקות בצעד ראשון.

זו היתה הבריחה השבועית שלי, נסיעה לתל אביב אחת לשבוע לכמה שעות של לימודים.

התחלתי את הלימודים סקפטית, לא ממש ידעתי למה אני נכנסת.

סיימתי אותם משולהבת ונרגשת עם המון כלים לעזור להורים להתמודד.

זו היתה חוויה מדהימה, השנתיים האלו וזה נגמר בדצמבר.

בסביבות אוגוסט, התחלתי לקחת יום חופשי אחת לשבוע מהעבודה כדי לנסוע מהבוקר למרכז, להיות אסיסטנטית בסדנאות, להכנס לאבחונים וללמוד עוד קצת וקצת מעבר.

גם כשהלימודים הסתיימו המשכתי עם היום החופשי הזה. היה לי כיף לרדת למשרה של ארבעה ימים בשבוע.

נכון, זה פגע בהכנסה, אבל ניסיתי להשאר לפחות יום אחד עד מאוחר בעבודה ולהשלים קצת שעות.

היום הזה בבית. עשיתי בו כל כך הרבה. סידרתי דברים שחיכו לסידור, סגרתי פינות ונחתי.  

אז סיפרתי לו. וביקשתי לשמור על היום החופשי שלי ורק להעביר אותו ליום שלישי.

עד עכשיו זה היה ביום חמישי וזה עשה צרות. אנשים שהתקשרו לעבודה לחפש אותי ביום חמישי וחזרתי אליהם רק בראשון הרגישו זנוחים, כי עבר המון זמן.

ישיבות ביום שני נשכחו, כי יש עד אליהן המון זמן... ואז ביום ראשון נתקעתי יותר מפעם אחת בלחץ היסטרי להכין חומר.

שלישי זה נוח, זה אמצע השבוע וגם זה יפנה לי זמן להתעסק בלהתחיל לעבוד עם תינוקות. 

אני רוצה להתחיל לעבוד לפני הלידה. לייצר לעצמי קהל. להתחיל להפיץ את עצמי. זה גם יעזור לי אחרי הלידה לחזור לזה.

כי אני יודעת, אני, עם הלבטים והדחיות שלי אם לא יהיה לי משהו שתובע שאחזור אליו, אני אשאר בבית וכלכלית אנחנו לא יכולים להרשות את זה לעצמינו. 

הוא הסכים.

המון שנים שאני שם, אחת עשרה או שתים עשרה, אותו מקום עבודה. ידעתי שהוא יסכים ובכל זאת קצת חששתי. מהתגובה שלו להריון, מזה שאני רוצה להישאר עם המשרה הנוחה שלי. 

זהו, עוד משוכה מאחורי.