כשהייתי צעירה לא ידעתי איך להתמודד עם המון רגשות שליליים כגון:

קנאה,טינה,שנאה,ביקורת,שיפוט.

הייתי בורחת מהם שנים,לא נתתי לעצמי להרגיש אותם,

הייתי מכחישה אותם כי היה לי חשוב להציג את עצמי כבחורה טובה,

הייתי מאמינה שאם אברח מהם ואנסה להיות מאושרת

וככה זה ייטב עימי ולא שמתי לב שככל עוד שהייתי בורחת מהם

התעללתי בי,לא נתתי לעצמי להיות את עצמי כפי שאני.

עד כמה שהתעלמתי מהם הם הופיעו בתוכי שוב ושוב

והמצב הגיע עד כדי כך שהייתי בסערת רגשות.

הרגשתי שאני רעה,מניפולטיבית שעלי אי אפשר לסמוך,

שמשהו לא בסדר איתי,שאני לא שפויה ושיש בי רוע.

חשבתי שאני יכולה להירגע ברגע שהעולם החיצוני יהיה רגוע ושקט

ואז ארגע גם,

חשבתי שאם תהיה לי זוגיות,

אם יהיו מסביבי אנשים שאני אוהבת

ואם יהיה לי מצב כלכלי טוב אני אהיה מאושרת.

בכללי,חשבתי שהכל תלוי איך העולם החיצוני משפיע עלי.

אם מישהו אומר לי מילה טובה אני כולי קורנת מאושר

ואם מישהו מביא לי ביקורת אני כבר בדכאון.

וברגע שהגעתי לאמת פנימית שלי,התחלתי להיכנס פנימה ולשאול את עצמי מה קורה פה והופתעתי לקבל את התשובות.באמת זה לא היה לי קל להיכנס פנימה ולגלות מה האמת שלי.פחדתי שאולי אמצא את התשובות שלא אאהב לקבל.

היו לי הרבה רגעים שבהם הייתי מאושרת,היו לי המון רגעים שבהם הייתי עם אנשים שאהבו אותי,והיו לי רגעים שבכלל היה לי טוב והיו לי רגעים שבהם חשתי שקט נפשי ושלווה וקבלתי הכל כמובן מאליו.אבל למה לא זכרתי אותם?למה הם לא נשארו בזכרוני?למה פשוט מחקתי אותם?ובכלל גיליתי שהיו לי הרבה רגעים מאושרים מאשר שליליות.ודווקא התרכזתי בשליליות יותר,התמקדתי בשליליות יותר.וזה מצחיק אותי.כי כל חיי חשבתי שאין בי שליליות,יותר נכון להגיד ברחתי מרגשות שליליים שנים וכעת גיליתי שדווקא התמקדתי בהם.עובדה שהייתי עצובה,שהייתי כואבת עם עצמי,עובדה שהייתי בדכאון...

הרגשתי כל הזמן לבד למרות שבסביבי היו הרבה אנשים שאהבו אותי כי אולי ציפיתי מהם שיעשו אותי מאושרת,התעצבנתי עליהם שהם לא היו שם בשבילי.תליתי בהם אחריות לאושר שלי,וגם תליתי בהם אחריות למצבי העגום שלי וכשחשבתי שהם אחראים לזה שאני מרגישה רע,התרחקתי מהם ולא נתתי לאף אחד להיות קרובים אלי.

ברגע שמצאתי בתוכי את כל רגשות שליליים,הוצאתי אותם,נתתי לעצמי להרגיש ושאלתי את עצמי מה רגשות אלו רוצים להגיד לי?

למה אני מקנאה?מה הסיבה לזה?האם אני דורשת תשומת לב מאחרים ומקנאה שאחרים מקבלים יותר מאשר אני?

למה אני שומרת טינה?האם יש טעם לזה?האם בכלל יש לי סיבה לשמור טינה?

ותהליך היה מאוד מכאיב,נאלצתי להתמודד ולשאול ולגעת בי ובמקומות הכי רגישים אצלי.ולאט לאט השתחררתי.

הבנתי שמותר לי להיות עצובה,

מותר לי לקנא,

מותר לי להרגיש את כל רגשות אלו.

וברגע שנתתי להם תשומת לב,אהבה,

נתתי להם להבין שזה בסדר שהם חלק מחיי,

הם לאט לאט נמסים בתוכי,ואני משתחררת.

רגשות שליליים דווקא היו עבורי כמתנה חיי.

הם גרמו לי להכיר את עצמי,להתקרב לעצמי,לקבל את עצמי כאדם אנושי.

ומצאתי את העולם הפנימי נקי יותר,פתוח,תמים.

מאז העולם שלי השתנה.אני כבר לא בורחת יותר.

ברגע שיש בי משהו אני מקבלת אותו ואז הוא מרפה לבד.