נאוה לומדת לכתוב

TheMarker Cafeנירה איכפת לימה דעתכם?נאוה לומדת לכתוב

מה דעתכם?

פוסטים פופולאריים

כדאי ללדת ילדים?
7/6/10 | 504 צפיות
נאוה לומדת לכתוב
26/3/10 | 517 צפיות
אושר
5/2/10 | 507 צפיות
נשברתי
24/1/10 | 548 צפיות
אסור לאבד את התקוה - עובדה
19/7/10 | 356 צפיות
עוד על דיכאון
21/6/10 | 482 צפיות

פוסטים אחרונים

נאוה לומדת לכתוב

לצפייה במסך מלא

נאוה לומדת לכתוב

‎0

ספרים

0 תגובות יום שישי , 26/3/10, 13:33

נאווה לומדת לכתוב הרוח פרעה שערה והיא חפנה כפות ידיה בכיסי המעיל.הביטה בחלוקי האבנים השרועים בחול, נחים ממסעותיהם, מתגעגעים הביתה.קרני השמש הקרות הבהיקו את הצורות המשונות והבהירו את שלל הצבעים.הקשיבה לבכי פיסות הדשא שנקטעו ממקומם, לאנחת האדמה המחורצת ואדיות קטנים,לסיפור הזועם של הגלים, וחשבה כיצד לספר את התפאורה והמוסיקה.הוציאה מתיקה בלוק ניר צהבהב ועט שחור, התישבה על אחד הספסלים שעיטרו את הבריכה הריקה, חייכה אל הדולפין המיותם במרכזה, ניסחפת אל עינו הקרה. נאנחה וכתבה כותרת"השקט שלאחר הסערה". לא. נדוש. מחקה וכתבה "הגיגי חורף" ושוב מחקה. יומרני מידי. אולי "חוף חורפי" ? ח..ח.. לא מצלצל טוב. חשבה עוד רגע ותיקנה ל"חורף בחוף". סתמי. קודם כל פתיחה, החליטה, את הכותרת אשאיר לסוף, הכי חשובה הפתיחה, זאת הרי כבר למדה מנסיונה -כשהתקבלה לנסיון כפרילנסרית בעיתון מקומי, הוטלה עליה משימה ראשונה "לכסות" תערוכת ציורים בתפן. את הכתבה התחילה במשפט "בכל פעם שאני נתקעת מאחורי משאיות זוחלות בעליה לתפן – אני מקנאה באלה השועטים, מתחלקים בחופשיות בירידה משם.וכל פעם שאני גולשת בדרך חזרה, אני מקנאה באלה התקועים מאחורי משאיות זוחלות בעליה לתפן. הם בדרך לשם, והם עוד מעט יזכו בהנאת ראיית הנוף הנפלא למרגלות ההר, ומהתערוכה היפהפיה שמצפה להם, ואני, בדרך הבייתה, אצה, טסה, ועמי רק זכרונות..."זה הספיק כדי לקבל עבודה קבועה וכדי לקבל מחמאות רבות מקוראי העיתון שהתלהבו מהפתיחה. וכך למדה, שהפתיחה הכי חשובה. התרוממה ממקומה והתקרבה אל המים, מצאה אבן שראשה פחוס והתיישבה. ברר... חילחל הקור לאחוריה. הרימה ישבנה, הניחה את הבלוק על האבן והתיישבה עליו.כל עוד אינני יודעת מה לכתוב אין לי צורך בבלוק, הסבירה לגלים החברותיים, שכה חפצו בחברתה, ואצו רצו מיהרו אליה, משתטחים, משתחווים בהכנעה לרגליה כאילו אמרו"אנו לרשותך, הגבירה" וחייכה אליהם בחיבה "אני ואתם. האדם והטבע. מה דעתך?" פנתה אל חיוך הקצף, המואר לרגע מזו המציצה מעל"ולהתמקד בחיה שבאדם" הציעה לגולש, מאוכזב, ממנה והלאה"אתה צודק. רעיון גרוע" והרגישה צורך להסביר לחברו המתקרב, וסיפרה על המורה בתיכון, שקרא את חיבורה על האדם והטבע והחיה באדם, ואיך הביאה את היטלר כדוגמא, ואיך צרח עליה המורה שתימחק ולא – תקבל ציון ניכשל, ורק אחרי שנים, כשהבשילה, הבינה למה.גל אחד, גבוה וקוצף מחבריו, נשטף עד נעליה, הרטיבן ונסוג בענווה, מותיר אחריו שובל לחלוחית, מזכיר לה את זו שנבעה מעיניה של מרים הזקנה, שחגגה אתמול את יום הולדתה ה-98, במיטה, חסרת-אונים ומיואשת. "אני כל-כך מתביישת" לחשה לנאוה ועיניה עצומות "את באת לבקרני ואני אינני יכולה לקום לכבודך. בושה" וניסתה להתרומם, וגווה הצנום נפל לאחוריו, וכף ידה הגרומה, משורגת נימים כחולים בינות פריחת כתמי הגיל החומים. ונאוה מיהרה לתפוס כף ידה בכף ידה, לחצה בעדינות ואמרה "זה בסדר. אין צורך. כשאוהבים אפשר גם כך" ובלעה את שעמד בגרונה ולחשה "ספרי לי, מרים יקרה, על התקופה הנפלאה ביותר בחייך. גם אני אעצום עיני ונפליג יחדיו לרגעים ההם ויהיה לנו טוב" ומרים שתקה רגע, נאנחה, ואמרה"הייתי בת 14, בהכשרה של השומר הצעיר, והייתי מאוהבת בפעם הראשונה בחיי. בדניאל"ועפעפיה רטטו "אני ודניאל, הולכים יד ביד... אלה היו הרגעים המאושרים והיפים ביותר בחיי" "ספרי עוד" לחשה נאוה ולחצה את כף יד הזקנה וליבה מתכווץ למישמע הסוד"זה לא היה כמו היום" פקחה הזקנה את עיניה "היה מותר רק להחזיק ידיים. זה הכל...זו הייתה אהבה אמיתית. נהדרת" ונאווה, עיניה עצומות, זימרה בלחש "הו איפה הם הימים ההם, עם הקוקו והסרפן""אבל הוא עזב אותי מהר מאד בשביל ילדה יפה ממני" קטעה אותה הזקנה ועצמה עיניהמצומררת, פקחה עיניה, והביטה בגלים שאינם מרפים ממנה ונשאבים אליה בעוז, דורשים דבר מה, רוגשים, ונאווה התעשתה ואמרה "לא. זה לא סיפור לכתיבה. רק רגע גדול. אין עלילה, ורגשות הזקנה לא תספקנה לתת את העומק הדרוש לסיפור. קצר מידי"נזכרה בפרופ' שהחזיר לה את העבודה הראשונה באוניברסיטה באומרו "מגיע לך "מעולה" בלי קשר לכתיבה, אלא רק בזכות העובדה שכתבת 100 עמודים". ולמדה ממנו, שסוד ההצלחה אינו בצימצום."אני זקוקה ליריעה יותר רחבה" דרשה, גוחנת קדימה, שולחת ידה אל זה המלטף נעליה, ולא הספיקה, וניפנפה לנסוג "עלילה" דרשה "עלילה"בזוית עיניה בחור צעיר, ניצב, ידיו בכיסיו, שקוע בגלים, מחפש, וראתה בצדודיתו את יוסי."יוסי" חייכה לעצמה, ניזכרת בצעיר היפהפה שהפליא לנגן בטרומבון. כשהציעה לו ללמוד באקדמיה אמר "ראשית אתרום למולדת, ורק אח"כ לעצמי" והתגייס ליחידת מסתרעבים.כשפגשה את אימו של יוסי אחרי כמה שנים ושאלה "באקדמיה? מופיע?" אמא חייכה בעצבות וענתה "כשהשתחרר הודיעני, שהוא יוצא להודו כדי למצוא את עצמו ונעלם לשנתיים" "ו..." עצרה נישמתה ואמא של יוסי המשיכה "הוא חזר מאוכזב, ואח"כ נסע הרבה ולא אמר לאן, עד שיום אחד טילפן ואמר "אמא. מצאתי. אני בצפת. חזרתי בתשובה. אל תדאגי לי. אני מאושר. וכבר התחתן וכבר 2 תינוקות, והוא לא בא לבקרני, כי הבית שלי ושלו כבר לא מתאים לו, ואני אוהבת ומתגעגעת אך אינני רוצה לשנות ולהישתנות בעצמי"ולפני שנאווה הצליחה להעלות מילת תגובה, שלפה אמא של יוסי חתיכת ניר ועט ורשמה ונתנה לנאווה "זה הטלפון שלו בצפת. נסי. הוא תמיד אהב אותך והעריך את עצותייך. נסי. בשבילי. בבקשה"וטילפנה, וקולו צוהל לקראתה כרגיל, מאושר בפגישה הלא צפויה, מגלגל שבחי אישתו והקטנים והאל וממליץ, וממליץ, ומברך"לכתוב על יוסי? פיקפקה, יש התלבטויות ויש עלילה, ויש מרחק זמן ועומק, אבל – מעניין? תהתה, סה"כ עוד אחד שחזר בתשובה, ואינני נעמי רגן, וכבר שבענו מכך.מצד שני, אולי דווקא בגלל שלא מעניין וסתם שיגרתי – ונזכרה באותו מו"ל תל-אביבי שקרא את סיפרה ושלח לה מכתב לאמר "הספר שלך מלא בסיפורים מעניינים ורעיונות מקוריים, אך לא יקנו אותו" ונאווה הסיקה מכך, הגיונית, שקהל הקוראים אינו מתעניין בסיפורים מעניינים וברעיונות מקוריים, ולכן, ציחקקה לעצמה, אולי יקנו את הסיפור על יוסי, כי אינו מעניין ואינו מקורי"לא ולא" אמרה בקול, וראתה את הצעיר מסתכל לעברה תוהה, והנידה ראשה לעברו. קמה ממושב האבן הקפוא, הכניסה את הבלוק והעט לתיק, והחלה מהלכת לאורך החוף, מבטה במדרונות הכרמל הנשפכים אל הים, אל האפור הכהה שלמעלה הנושק לאפור הבהיר שלמטה, אל קורות העץ הנעוצים בחול ואינם יכולים לברוח."שיר" בישרה לבטונדה שביצבצה מן החול, תוהה מה קרה, ולמה החרידוה והוציאוה לאויר העולם ממעמקי שנתה, גלויה לרוח הקרה ואינה יודעת כיצד תתכנס שנית למחבוא האדמה החמימה "שיר אקספסיוניסטי, על יופיו המיוחד של החורף על החוף" הסבירה, וליטפה את האבן המרובעת"ומה תגיד אמא?" שמעה "את צודקת" יישרה גבה, אמא, שנהגה לחטט בחדרה, מחפשת חטאים. אמא, שמצאה מתחת למיזרון מיטתה את שיר האהבה הראשון שכתבה והסתירה. אמא, שחיכתה לה בדלת הכניסה והמיסמך המרשיע בידה והיא זועקת בקול ניחר "מה זה צריך להיות?"ולקחה מידה, וקרעה לשניים, ולעוד שניים, "זה שום דבר" לחשה, ונשבעה, שלא תכתוב יותר את נישמתה. התיישבה על הבטונדה הקרה, והתחממה, עוצמת עיניה, בשירו האהוב של פרנסיס ז'ם"ישליג בקרוב / אזכור שנה שעברה / אזכור את שבתי על יד האח, עוצבי שעבר / הייתי משיב: הנח, לא קרה לי דבר – אילו שאל מישהו: מה לך קרה?"והניחה לדמעות לטייל אל לחייה ולא מחתה "מי אני שאכתוב שירה" לחשה"ז'ם כתב אותי ואין עוד" כשפקחה עיניה, שמוטות, עייפות, אל החול, אל חלוקי האבנים הסובבים אותה, מתעניינים בצערה, תושבים חדשים, פליטי סערה, שהגיעו מאי-שם להתיישב בארצנו באל-כורחם."ספרו לי. גלו לי. מהיכן?" לחשה לאילמים ושמעה אותם מספרים, נכנסים איש לדברי רעהו, המולה, כל אחד מהם מרים קולו, מנסה לגבור על קולות חבריו, ובחרה באבן קטנה, משוננת סחף, ביישנית, שנהבית.התכופפה, חפנה את הקטנה בכף ידה, הרימה בעדינות והניחה על ירכה"אמרי" התחננה "על מה אכתוב את סיפורי, קטנטנה""אולי על סטיבן ומסעו בים" גימגמה לעברה והסמיקה"סטיבן. וודאי. רעיון מצויין" שפשפה נאווה את האבן מנסה להעלות את רוחו של סטיבן"רק רגע, אוציא את הבלוק והעט ואתחיל, ואת תעזרי לי, בבקשה"וכתבה כותרת "מעשה שהיה" ומלאת מרץ והתלהבות המשיכה לכתוב -"סטיבן היה בן 22 כשהחלה מלחמת העולם השניה, והחל גיוס מתנדבים בדרום-אפריקה לצבא הבריטי. הצעירים נשלחו לחופי מצרים כדי לעצור את רומל וצבאו".סטיבן התלבט אם להיתנדב או לא, וקשתה עליו ההחלטה"הוא בטח התייעץ עם הוריו ואחיותיו" הציעה הקטנהונאווה הנידה ראשה והמשיכה – "כל יום, כשסיים את עבודתו בחווה, יצא סטיבן, רכוב על סוסו האהוב, לדהרה במרחבים הפתוחים והלאה הרחק אל ההרים ועצר.הסתכל סביבו על כל אשר אהב כל-כך. הבית בו גדל למרגלותיו, האגם הקטן, בתי שכניו האפריקנרים, הסוסים שליחכו עשב מימינו והמרחבים האינסופיים משמאלו, וניסה לתאר לעצמו את הדרך למצרים, ואת המשך חייו במדים, במדבר, תחת אש.אמא ואבא נטעו בלבו ערכים שדחקו בו לצאת לדרך, ומאידך החשש מעתיד מפחיד, כשהוריו זקוקים לעזרתו בחווה, וכל זה מסביב, וירד מסוסו וישב על העשב, והוציא את כלי הכתיבה שתמיד היו עמו, וכתב מכתב לאחותו הקטנה שהייתה בביקור בפלסטינה, מבקש עצתה.וכתב עוד מכתב לאחותו הגדולה בפנימיה ביוהנסבורג, מספר על התלבטותו ושואל.קפץ על סוסו ומיהר לשלוח את המכתבים וחזר לחווה לשוחח עם הוריו.לא עבר זמן רב עד שהחליט להתגייס ויצא לדרך.על סיפון האניה, מרוגש מההרפתקאה המצפה לו, מסוחרר מפגישתו הראשונה עם האוקיינוס, נפעם מהזריחות והשקיעות, כתב יומן דרך מרוגש, שירים רומנטיים ומכתבים להוריו ואחיותיו.בערבים הלוהטים במדבר, המשיך וכתב, ושלח הירהוריו על המלחמה, על ריגשותיו ועל המדבר.עוד לפני שמלאו לו 23, קיבלה המשפחה הודעה קצרה, שסטיבן נהרג בנסיבות לא ידועות.בתום המלחמה, נסעו אחיותיו לקהיר לחפש את מקום קבורתו ולברר כיצד נהרג, וניתקלו בחומת שתיקה בצורה"אי אפשר להכניסכן לאיזור הקבר, מאחר ומדובר בשטח צבאי סגור, ונסיבות מותו אינן לפירסום" והשתיים חזרו מאוכזבות, כועסות ואומללות לבתיהן. האחת חזרה לדרום-אפריקה והשניה לפלסטינה.חלפו שנים, עד שהצליחו לקבל מידע ברור יותר, ושמעו שמדובר בתאונה."היה זה בשעות אחה"צ, כשהחיילים שיחקו ליד האוהל במחנה, ואחד החיילים, שעמד מאחורי סטיבן, הצמיד אקדחו לערפו, מאיים בחדווה 'היכנע או שאני יורה' ולחץ על ההדק"סיפר המפקד "לא אמורים היו להיות כדורים באקדח, אבל היה אחד. טעות נוראה. טרגדיה נוראה. מצטערים""איזה סוף לא נעים" התייפחה האבן הקטנה "כל-כך צעיר, אבל בהחלט סיפור""סיפור חד-ממדי מידי" השיבה נאווה, אני חייבת להופכו לתלת-מימדי לפחות""איך עושים זאת?" התעניינה הקטנה"להעמיק את דמויות ההורים והאחיות, ואולי להיתייחס למחנה הצבאי, ואולי יותר על מה שכתב מהאוניה ומהמחנה. לא מספיק לכתוב שכתב, זה לא מספיק כדי להראות את עולמו הפנימי... מה שכתבתי" הסבירה "נשמע כמו ידיעה בעיתון. לפני עבודה רבה. אני צריכה לנסות להיכנס עמוק יותר לתוך הדמויות, להיכנס לנעליהן, לנסות להבין את מחשבותיהן. הרבה עבודה""יופי" התרגשה האבן ועיניה זוהרות "אז קדימה לעבודה""לא עכשיו ולא כאן, קר מידי" קמה נאווה ממקומה, הכניסה את חברתה הקטנה לתוך אחד הכיסים כדי שייחם לה, ופסעה לאיטה בדרך הבייתה"בבית" אמרה בקול רם, כדי שהקטנה שבכיסה תישמע "אעשה לנו כוס תה, ונדפיס את הסיפור במחשב"בבית, פתחה נאווה את המזגן, הניחה בעדינות את האבן על שולחן הכתיבה החום בהיר, הדליקה את המחשב והדליקה את המיחם. מזגה לעצמה כוס תה מהבילה והתיישבה לכתוב.פתחה את התיק, פישפשה מבוהלת וקראה "הבלוק""מה קרה?" לחשה האבן, מנומנמת בחמימות החדר"שכחתי את הבלוק על שפת הים. איזו טיפשה. ומה יהיה עכשיו עם הסיפור שלי?""את לא זקוקה לבלוק" קטעה אותה הקטנה בחדות "את יודעת מה לכתוב. כיתבי"ונאווה לגמה מהתה, בוהה, מרוקנת, סחוטה, בצג הלבן הפתוח מולה"את יודעת מה" אמרה, ולקחה את האבן החמימה לסלון, מניחה אותה בתוך העציץ הגדול, בפינה מתחת לחלון הצופה לים "כאן תרגישי טוב יותר""והסיפור?" לחשה הקטנה, מתכרבלת באדמתו החמימה של העציץ, מביטה אל-על, אל העלים הירוקים הסוככים עליה"בואי ונשכח ממנו" אמרה נאווה והתיישבה על הכורסא לצד העציץ"כשאני חושבת, עכשיו, על כל החיילים שלנו שנהרגו במלחמה, ועל אלה שניפגעו בתאונות טרגיות מאש חבריהם, אין טעם לכתוב על הטרגדיה של הדרום-אפריקאי משנת 42 בחולות מצרים. עוד חייל. עוד תאונה. עוד טרגדיה. עוד אבל. וכבר היו יותר מידי. נניח לזה""אבל עוד מעט הפגישה של סדנת הכתיבה שלך ועדיין לא כתבת כלום" התרגשה הקטנה"זקנתי" מילמלה נאווה "החכמתי. ועדיין אינני יודעת איך לכתוב סיפור" ועצמה עיניה "אקשיב לסיפורי חברותי וחברי, ואולי כך אלמד".

דרג את התוכן: