בזמן הזה בדיוק, לפני שנה, אני והאיש שהחליט בינתיים להישאר לצידי (עד שהוא ימצא מישהי יותר טובה) היינו בלולבליאנה בירת סלובניה, עושים כל מה שאסור ביום כיפור. כולל שהיה לילית ובזבזנית בקזינו.

השנה, היינו בבית. עם הכלב, העיתון והספרים הישנים.

ומכיוון שכמות הערוצים הזרים המשעממים בממיר גברה על שעמומנו החזותי, החלטנו לקפוץ לדיוידיומאט הקרוב למקום מגורינו.

לא מיהרנו ולא הצטופפנו. אמרנו מה שישאר, זה מה שניקח.

הסרטים שנבחרו לעורר את דמיוננו ביום שקט שכזה היו "המבוך של פאן" ו-"300". לא שחשבנו ש-300 הוא יצירה שאין להפסידה, פשוט אחרי שלכלכנו כ"כ הרבה על הסרט - הגיע הזמן שנראה אותו.

התחלנו ב"מבוך של פאן". למעשה, שם הסרט הוא" המבוך של פיאון" (פיאון - הזכר של הפיה) אבל מתרגמי הכותרת ודאי אמרו - "מסעודה משדרות לא תבין מה זה פיאון. מה נגידבמקום....ממממ... "פאן"! - כי את אל הרועים במיתולוגיה היוונית היא בטוח מכירה!".

בשתי מילים - ילדה שמדמיינת שהיא נסיכה ביקום פנטסטי ומקביל, שמקביל לעולמה הקודר - מגורים בביתו של קפיטן אכזר בתקופת שלטון פרנקו בספרד. לכאורה, פנטזיה עם אג'נדה פוליטית.

ובשלוש מילים - זוועה, זוועה, זוועה.

ולא מדובר בדעתי על כישוריו הקולנועיים של הבמאי גיירמו דל טורו (למרות שאישית אני כן מטילה בהם ספק).

הסרט משופע בזוועות ויז'ואליות על גבול הסנאף, מראות קשים במיוחד של עינויים פיזיים מחליאים בצד הריאליסטי של הסרט וביצורים מבחילים במיוחד בצד הפנטזיונרי שלו.

נשארתי עד הסוף כדי להתאכזב לגמרי. לא תובנה, לא ערך מוסף, לא דמות אחת עם אפיל מרשים, לא כלום.

רק איכסה.

לסיכום: כל מי שאוהב לקחת שאכטה קטנה עם הדי וי די שלו, מוזמן להתחיל להיגמל.

למחרת הגיע תורו של "300" המדובר.

ובשלוש מילים - בעע, תחת, אשפה.

לא סיפור מהימן, לא משחק, לא שאר רוח בתכנים - נאדה.

הסרט כולו נראה כמו פתיחה מרשימה של משחק אינטראקטיבי, אך ללא המשחק.

לא הייתי טועה נורא אם הייתי אוחזת בשלב כלשהוא של הסרט בג'ויסטיק של הפלייסטיישן ומחכה שהמשחק יתחיל כבר.

ועד שהוא התחיל, היה עלי לצפות במיצג פומפוזי של הצגת חנוכה במתנ"ס של גבעת חביבה. או אולי פורים, אני כבר לא יודעת, כי איכשהוא, אחשוורוש האיראני התגלגל לסט בספרטה והפך לדמות בסרט.

לסיכום: אם יש לך נפש של ילד בן 15 שמאונן על נינטנדו - זה הסרט בשבילך.

אפילוג:

כנראה היתה זו דרכו של ג'ה לומר לנו - זה מה שקורה כשלא צמים יא חארות.

מותשים חזרנו לספריה במוצאי הכיפור כדי להחזיר את הסרטים.

רצינו פיצוי. הסתובבנו בספריה כנרקומנים בגמילה. חיפשנו את האדולן שיחזיר לנו קצת רוח לנפש שהתרוקנה.

לקחנו את "השתולים" של סקורסזה.

זכינו ללקלוק האצבעות ששיווענו לו במשך כל הצום התרבותי שעבר עלינו. והיה טעים.

מה טעים - גורמה.

בלי להרחיב יותר מדי, כדי לא להרוס - תסריט ללא דופי, על גבול המושלם, משחק ללא רבב של שורת שחקנים מרהיבה (ג'ק ניקולסון, ליאונרדו דיקפריו, אלק בולדווין, מאט דיימון) ועלילה סבוכה ומרתקת שנוגעת בכל הפנים של הנפש האנושית.

ניתן לומר שביום הכיפורים האחרון אכלנו כמה שניצלים טובים וכמה סרטים רעים.

וג'ה היה אומר: good things come to those who fast