סטודנט חדש הוא "כחומר ביד היוצר" ביד המחנך, ביד המרצה. באחריות רבה המרצה חושף את הסטודנט לתהליך יצירתי מרתק, לפרספקטיבה אחרת. תהליך הלמידה משנה את הסטודנט החדש הטרי לסטודנט פתוח מבחינת ראיית המרחב ושואף לייצר את מה שלא מקובל. לקראת התכנון העכשווי, הסטודנט מנקז לתוך הניתוח האדריכלי, ניתוקים מחשבתיים מגבילים ומשחרר את עצמו בתהליך זה ממקובעות הטמונה בזיכרון. מוכרות אדריכלית מעוורת את המעצב הרוצה ליצור משהו שלא הייתה לנו היכרות איתו, לכן שחרור מהעבר מאפשר פתיחות עכשווית. בתהליך השחרור ממנעולים שכליים וויזואליים, יש כוונה שמטרתה הראשונית היא לנטוש את מה שהורגלנו אליו. החזרה האוטומטית לתכנון מוכר וקובייתי היא תופעה כמעט בלתי נשלטת. מטרת החשיפה האדריכלית בכל קורס שהוא, בכל סטודיו או בכל פרויקט, היא למקם את הזיכרון בצד, להזיז הצידה את ההרגל הזה ולחשוף אותנו לחוויות מדהימות אחרות. בכדי להתעלם מהתגובות הטבעיות שלנו, בכדי למנוע את הימצאותו של כל תכנון וכל שימוש בתוך קופסא או קובייה, אנחנו חייבים להתחיל מהבסיס הראשוני, מהקובייה עצמה, לטפל מצד אחד במעטפת, ומצד שני בנפחים הפנימיים שבה. הסטודנטים הביטו בפרספקטיבה אחרת ופיתחו שפה חדשה, שפה תקשורתית וויזואלית שמתרגמת מחשבות ורעיונות לנפחים תלת-מימדים. בכל מצב, בכל זווית הם חפרו בלב, בלב הקובייה ומשם יצאו החוצה, התפרצו למשהו אחר, כמו בתהליך של לידה, הם שברו את המעטפת, טיפלו בה כחומר פלסטי וחוררו אותה בהתאם. בחלל הפנימי הם מיקמו מפלסים במקומות אקראיים, רצפות במקומות בלתי צפויים וחיברו אותם במדרגות ובמשטחים משופעים. הבחינה של החומר העוטף והחללים הפנימיים, גרמו לסטודנטים לתכנן מבנים שיוצאים מבסיס קונספטואלי מחשבתי שמשך את עפרונות השרטוט והמחשבים למקומות מוצפים בחוויות. כל מבנה שהתחיל מקונספט אדריכלי והסתיים בפרשנות אישית של המרחב הפנימי והחיצוני, מכיל בתוכו חללים דרמאטיים הנכנסים ויוצאים, נפחים שגורמים למצבים מרתקים בלתי נשכחים שלא היו נתפסים בחלל מוכר וחזרתי. אוצר התערוכה: יוסי מטלון, אדריכל |