טוב, זה פוסט ראשון אחרי הכל, אז אני מניח שאי אפשר בלי הקדמה קטנה. מזמן רציתי לכתוב אקטואליה, אבל איכשהו תמיד החובות היומיומיים גואים ומחניקים את הצורך לכתוב, לשנות, להשפיע. ואז מגיעה תקופה של שקט, חוסר עניין בפוליטיקה של המדינה הקטנה שלנו, ומוצאים תחומי עניין אחרים. והכל טוב ויפה עד שקורה משהו, קוראים ידיעה מרתיחה בעיתון, ופשוט לא יכולים להישאר אדישים. מרגישים צורך, לא פחות, לקום ולומר משהו. ממש כמו הפעם.

ארה"ב וישראל במשבר. כל מי שפתח עיתון לפחות פעם אחת בשבועות האחרונים יודע את זה. המשבר הזה דווח בהרחבה בכלי התקשורת שלנו משל היה זה עוד רצח של ילדה תמימה ברחובות ישראל, ובמובן מסויים, זהו אכן רצח של ילדה תמימה. רצח של עמדת ישראל במו"מ הפלסטיני, בת לזוג הורים עמידים: העובדות בשטח וההסקות הלוגיות שאין בהן מקום לטעות.

 המשבר הזה, חייבים להגיד, נוצר יש מאין. מקורו בטעות, של ישראל יש להודות, אך טעות שישראל הביעה עליה חרטה מיד. טעינו, התנצלנו, וחשבנו לתומנו שעכשיו הכל יחזור לשגרתו בינינו לארה"ב, כי זאת דרכו של עולם בין ידידים קרובים. אך לארה"ב אין שום אינטרס להשאיר את האי הבנה הזאת מאחור, כי היא מהווה עבורה הזדמנות, ולמרות מה שההגיון הישר אומר, בארץ ההזדמנויות הבלתי מוגבלות, להזדמנות נוספת עדיין יש ערך מופקע.

אובמה נמצא עמוק בתוך הבוץ. הוא התחיל קריירה נשיאותית בכזאת התחלה נוצצת שוויל סמית' נידב את עצמו לגלם את אובמה בסרט על ניצחונו של האיש, לפני שהנשיא השחור הספיק אפילו להיכנס לחדר הסגלגל. הוא היה שחור, צעיר, חסר ניסיון בהרבה תחומים, ונעדר הקשרים עם המשקיעים הסולידיים שמקיין נהנה מהם. על הנייר נראה כאילו אין לו הרבה סיכוי, אבל שני גורמים היו לטובתו. הראשון, היה הכריזמה שלו, שהתבררה כסוחפת, והשני, היה שהעם האמריקאי חשב שיהיה ממש מגניב אם יהיה סוף סוף נשיא שחור. אז העם האמריקאי, כמו העם האמריקאי, בחר במה שמגניב, ועכשיו אובמה מוצא את עצמו יושב בבית הלבן וחושב מה עושים הלאה.

המציאות, מסתברר, פחות נוצצת מהסרט שוויל סמית' חלם עליו. המלחמה בעירק ואפגניסטן ממשיכה לתבוע קורבנות, ולמרות שאובמה היה רוצה להוציא משם את כולם הוא מוצא את עצמו דווקא מוסיף כוחות לקלחת. הסקרים שבהתחלה זקפו לזכותו יותר פופולאריות מלישו פתאום מגלים שפחות ממחצית האמריקאים תומכים בנשיא השחור. אפילו כשהוא זוכה בפרס נובל לשלום על זה שהוא לא בוש, במקום לקבל ברכות יורדים עליו, ובצדק, על זה שהוא מקבל פרס לפני שהוא עוד הספיק להפשיל שרוולים.

אובמה נואש לניצחונות, הרי סרטו הביוגרפי מוטל פה על הכף, ומסתכל בתקווה על מדינת ישראל. הוא ממנה שליח מיוחד למזרח התיכון, שתפקידו להשיג הסכם, כמה שיותר מהר ולא משנה מה יהיה בהסכם הזה. אובמה הוא הרי לא זה שיצטרך לחיות במזרח התיכון שאחרי. הוא רוצה להשיג את הניצחון התדמיתי הזה בכל מחיר. שסוף סוף יהיה לו משהו שהוא יוכל להתפאר בו, להגיד שהוא השיג שלום בדורנו, ואז ישאר רק לקוות שהנאצים לא יתקפו.

אבל המאמצים של השליח המיוחד למזרח התיכון לא עולים יפה. מסתבר שהפלסטינים לא רוצים שלום, לא בתנאים הגיוניים לפחות. הם רוצים לקבל גם את בירת ישראל בתור בירתם שלהם, גם לחזור לגבולות שלא יאפשרו לישראל להגן על עצמה, וגם להציף את שאריות המדינה היהודית במיליוני פליטים ערבים. ישראל לא תוכל להסכים לכך לעולם, והמו"מ אכן נכשל שוב ושוב. אובמה, שסופג שוב כישלון, המי יודע איזה ברצף, כועס. הוא מחליט ללחוץ דווקא על ישראל בנושא, כי אל הפלסטינים הוא עדיין צריך להתחנף, והישראלים כבר מזמן אוהבים את אמריקה. הוא קובע שכישלון המו"מ כולו נעוץ בהתנחלויות בנות כמה מאות תושבים כל אחת, עם יוצאות דופן ספורות. בעולמו של אובמה סכסוך על ערי קודש, זכויות שיבה של מיליוני פליטים, גבולות, ומעשי איבה לאומניים - נעוץ בבעיית בנייתן של כמה אלפי יחידות דיור בשטחים הכבושים.

ואז מתרחשת הפאדיחה הישראלית. אובמה מחליט לרכב על הגל, מוציא הכל מפרופורציה, ויוזם משבר של ממש ביחסי שתי המדינות. הפלסטינים חוגגים, מרגישים רוח גבית מארה"ב, ומעלים דרישות חדשות. בשלב הזה הם כבר דורשים הכל, חוץ אולי מנתניה, כי אף אחד לא באמת רוצה אותה. ישראל מתנצלת כל כך הרבה פעמים שנראה כאילו ההתנצלות בפני ארה"ב היא כבר חלק מהמצע של הליכוד. אבל לארה"ב אין מה לעשות עם התנצלויות, וגם לא עם ידידים מסתבר. את אובאמה מעניינים רק ההישגים שלו. התנצלות ישראלית היא בפירוש לא הישג, אבל הפסקת הבנייה בהתנחלויות - היא כן מסתבר. וככה אנחנו מוצאים את עצמנו, במשבר חריף עם ארה"ב על כלום, בזמן שהפלסטינים שבאמת מעכבים את הסכם השלום עם דרישות הזויות מוצגים כמי שנדחו ע"י ישראל באכזריות - ומנצלים את העניין בשביל להעלות עוד דרישות הזויות.

אבל החלק הכי מעצבן, הוא איך אנשים מגיבים לעניין. העם האמריקאי מבין שזאת חארטה. ברור להם שאם הפלסטינים היו רוצים שלום ומוכנים לעשות עבורו וויתורים עוד 1600 יחידות דיור זה לא מה שהיה עוצר אותם. יותר משלושת רבעי בית הנבחרים, ובראשם בין היתר מנהיג הרוב הדמוקרטי סטנלי הויאר, חתמו על עצומה שקוראת לאובאמה להפסיק מיד את המשבר הייזום. כדי להבין את המשמעות של זה תארו לעצמכם לשם השוואה, עצומה כלשהי ש75% מחברי הכנסת שלנו היו חותמים עליה. התמיכה בישראל היא בלב הקונצנזוס האמריקאי. בית הנבחרים שהיה מפולג בדעותיו כמעט בכל הצבעה מאוחד לחלוטין מאחורי ישראל, ברמת תמיכה שהייתה מאפשרת בישראל שינוי חוקי יסוד. האמריקאים יודעים עם מי באמת הצדק.

אבל בישראל לא מתרגשים מהעובדה שכל המתיחות הייזומה הזאת זה רק ספין של אובמה. מבחינת כל כך רבים פה זוהי הזדמנות נהדרת לצאת אל הרחוב ולקרוא מה שהם שיננו מתשדירי התעמולה הפלסטיניים: 'אמרנו לכם. עכשיו ארה"ב כועסת עלינו ובצדק, כי הכשלנו את השלום בבנייה שלנו בהתנחלויות.' מאות מפגינים מהשמאל הפגינו אתמול בשייח ג'ראח, בטענה שהנה השלום היה בהישג יד אבל ביבי הזה הנחית עליו מהלומה שאפילו שלום כנה בין שני עמים אוהבים לא יכל היה לספוג: אישורה של בנייה בשטחו של מגרש שלם. אפילו בוושינגטון, הם מעיזים להוסיף, אמרו לך את זה, את מה שאנחנו טוענים כבר מזמן. הפלסטינים צודקים, ורק אנחנו אשמים. מישהו אמר תבוסתנות?