יש להשקות במטריית דעות או לתת לה לגדול לבד בשמש? צריכה יותר אור או צל? אולי קצת דישון מכל הרפש שמסביב? אולי זאת פשוט נביטה של הזרעים החינוכיים מההורים שלכו? באיזה גיל אמורים בכלל לפתח דעה פוליטית? בשלב הטינאייג'-מרד בגיל 16? בגיל 18 כשמתגייסים? בגיל 19 כשמגלים איך זה בצבא באמת? בגיל 21 כשיוצאים? בגיל 50 כשיש זמן להתחיל לדאוג לדברים כאלה?
אני רוצה שלא תהיה לי דעה פוליטית. אני לא רוצה לקבל את זו של ההורים, ואני לא רוצה לקבל את זו של שאר הציבור. לפעמים אני נכנעת לרגשות האשמה מההורים ומבינה שחשוב לפעול למען מה שחושבים שצודק, ואי פעולה בנושא היא אטימות ואנוכיות. לפעמים אני מבינה שלא אכפת לי להיות אטומה ואנוכית, אלה החיים שלי ואני מעדיפה לחיות אותם באהבה ולא במאבק.
אצלי ממש לא ברור מאיפה צריכה להגיע העמדה הפוליטית הזאת וממה היא מורכבת. אני באה מבית סופר-שמאלני שחבר בכל ארגון אפשרי דרך מחסום-ווטש ל"יש דין", "שוברים שתיקה" "לוחמים לשלום" וכו' וכו', שמאל רדיקלי קיצוני שמגיב רק לכיבוש ולסבל הפלשתינאים בשטחים. כל מטרתה של אמא שלי בחיים זה לעזור (או "לעזור", תלוי איך מסתכלים על זה) לפלשתינאים בכל דרך אפשרית, אם זה לקחת אותם לבית משפט (ולהתחיל להיות מטרדת על ידי עורכי הדין בעצמה), להפגין בבילעין או לקרוא לחיילים במחסומים "נאצים".כשגדלתי לקחתי כמובן מאליו את הנכונות של העמדות האלה, וגם הסביבה הקרובה הייתה שמאלנית-מרכז וסובלנית לדעות השונות.
כמובן שבשנים האחרונות הכל השתנה, הסביבה החיצונית ימנית, אפשר להגדיר אפילו כקיצונית-יחסית, וכולם מקללים את השמאל כאילו שהוא האויב האמיתי. הרבה מהשמאלנים "התפכחו", והשמאל שהצטמצם לגודל זעיר הפך לקיצוני הרבה יותר. לדעתי כל הבחירה בהבעת דעות פוליטיות חייבת להיות מושפעת מהסביבה – אני רואה שאצל ההורים שלי כל מפגש חברתי הפך להיות לריבים על כמה שישראל נוראית וכמה שהערבים מסכנים, כל כתבה באינטרנט הופכת לסיר טוקבקים ארסי, וכל הסיטואציה הזאת גורמת לגועל נפש מהמחשבה על בכלל לפתוח את הנושא. כל ציוץ על הכיבוש גורם לאנטגוניזם עצום בחברה. אפשר לראות את זה כמובן כהדחקה מטורפת ואלימה, וזה יהיה כנראה נכון. יש כיבוש. אבל יש גם את הצד השני, כמו שיספר כל טוקבקיסט ממוצע. גם בישראל יש אנשים טובים עם רצון טוב, וגם בישראל יש רצון כן לשלום ואפילו אנשים מסכנים, שהם לא פלשתינים. בישראל יש גם המון חיילים שעושים את מה שאומרים להם, כי זה התפקיד שלהם. אבל תגובת השמאל הריאקציונרי היא לקחת את הדעות למקום כל כך קיצוני, כך שכל מה שמדינת ישראל עושה (גם אם זה לחנך ילדים בעיירות פיתוח או לשתול פרח בשדרה) הופך למעשה מפלצתי נגד הכיבוש, לתעמולה שקרית ולדיכוי. ככה מתנהלות כל השיחות, וכבר אי אפשר לסבול אנשים שמגיבים בצורה כל כך שלילית לכל דבר – הציניות, הצידוד חסר התנאים בפלשתינאים ובגועל-נפש מישראל הם פשוט דברים שלא עוברים טוב בשיחות סלון, או בשיחות בכלל. מאיך שזה נראה מהצד שלי, השמאל הזה עושה רק נזק לדימוי שלו, לפעולה שלו ולמעמדו בציבור. איך בדיוק זה יעזור למישהו, אם הם יהפכו לשנואים? ולמה הם מתדלקים את זה אצל הציבור הימני? זה נראה כאילו השמאל נהנה שמצביעי ליברמן ישנאו אותו. זה מטומטם ומריח מהתנשאות. לדוגמא, הכתבות של גדעון לוי תורמות? יכול להיות שהן יוצרות רק אנטי ושנאה והתפלגות.
לאט לאט הם גם הופכים למין קבוצה תמהונית ומנותקת, במקום להיות דעה לגיטימית בקהילה שיוצרת אופוזיציה. וזה כמובן הדבר הכי טיפשי והכי לא קונסטרוקטיבי שאפשר לגרום לו בפועל. והקטע ושזה ממש נראה שזה נוצר ככה במודע. יכול להיות שזה אומר שהשמאל הקיצוני כן מטורף ותמהוני? שהוא כל כך אגרסיבי ומנותק למקומו בקהילה עד שהוא הולך עם זה עד הסוף ומתעלם מההשלכות? מה שהכי ברור לי זה שלשם אני לא רוצה להצטרף, לא משנה כמה דיכוי יש בכיבוש.
|