מועד גימ"ל

שנה עברה עד שהזיכרון

כמו אלכימאי, זקן אך עוד תאב,

המיר לגעגוע את שירי הכאב –

ושוב קולך צלצל בטלפון. 

לצו הלב ניצבתי כמו טירון,

עייף מטרטורים אבל רעב:

יודע, בך אסור להתאהב

אבל שוב מאבד את הצפון.

קבענו בקפה בדרום העיר –

שעה עברה, נמאס לי לחכות –

אבל הנה את! חיוכך מזהיר,

יושבי הבר שולחים לך נשיקות.

לאט את מעכסת וקרבה,

שובה כל גבר במבט מהיר,

וחדורת עיניים שוקקות

את מגיעה אלי, שבעה מאהבה. 

מאת: אמיר  אור. 

אהבתם כמוני? 

בעיקר דיבר אלי הדימוי של הזיכרון לאלכימאי זקן, היודע להפוך את הכאב לגעגוע, את המתכת הפשוטה לזהב.

אבל עכשיו, נראה שכל ה"מעבדה" עומדת להתמוטט עליו.