פעם כשהייתי יותר קרובה לגיל בלי תרגיל והדבר הכי חכם סביבי היה להיכנס למצב כפית, הלכתי למסיבה. אנשים יפים קיפצו ורקדו לקצב טראנס הזוי. גלית התקרבה אלי, בקריצה וחיוך חובק הרגשתי את שפתיה החמות, הלשון שלה ליטפה לי את הענבל וכדור קטן התגלגל לפי. "טיול נעים" אמרה וחזרה לקפץ. הרגשתי טעם מר עוטף לי את הלשון ומשהו בבטן דחף בכוח את מה שלא הספקתי לאכול קודם אל החוץ. כיסיתי ברגלי את הר מיץ הבטן הקדוש שנפרץ מתוכי כמזרקת אש, שחלילה לא יזהמו אותו רגלים מתופפות והלכתי לנסות לקפץ עם שאר הצפרדעים. לאט לאט האנשים התחילו לזהור ולהבהב בצבעים מרהיבים, לאט ובטוח הטראנס של קודם נשמע כמו קלאסיקה חייזרית משובחה. הרגשתי שהידיים שלי מתארכות והופכות לצוואר ג'ירפה "היייי" צעקתי אליהן "תחזרו למצב יד!" דרשתי והופ הג'ירפה נעלמה. זרמים של אנרגיה פרצו מאצבעותיי, כיוונתי לשמיים והרגשתי את העולם מחייך אלי, מזה מחייך נקרע מצחוק.
אין לי מושג כמה זמן רקדתי עד שהבנתי שלא ידעתי בכלל שרקדתי, גיליתי אותי מקפצת, נבהלתי.
פגשתי סלע שהזמינה את ישבני לחיקה, התיישבתי 'מי אני שאתווכח עם סלע?!?' התקרב אל הסלע ואלי אחד "משה" אמר וחייך אלי. הסתכלתי אליו, לא יכולתי לחייך, הוא נראה לי כמו רימת ענק, מגה רימה עם בנדנה בצבעים זרחניים, החיוך שלו חשף שיניים צהובות ואדים התפזרו ממנו אל החוץ כשלחש לי "איזה עולם יפה כפרא" נפרדתי מהסלע בזינוק לאחור שלא היה מבייש אף איש צפרדע, לצערי לא היו מים. זחלתי את בריחתי ממנו, בין קוצים, חול, אבנים ודם, הדם היה שלי והוא לא היה כחול 'עוד אשליה שהתנפצה'. האצבע שלי דחפה עצמה לחול וכתבה " החיים שלי בחור של התחת ואין לי מושג של מי התחת הזה !" שלפתי את האצבע חזרה לחשתי לה 'את דפוקה!' והתחלתי להבין שאני בחירפון קל. החירפון התעצם כשהסתכלתי שוב על עדר המרקדים, רציתי להעלם, רציתי שהתחושה תעלם, פחד חלחל לתוכי. עצמתי עיניים וניסיתי להיכנס לשיחת ועידה עם עצמי, עצמי לא ענתה. הרגשתי בתוך חלום רק שלא הצלחתי להתעורר. שטף של מילים, תמונות, תובנות ופרסומות אצו ונעלמו לי בראש במהירות מטורפת, הייתי בטוחה שתאים נשרפים לי במוח. עצבות כבדה התיישבה לי ליד הלב, ליטפה אותו, חבקה אותו וסיפרה על ייאוש ואשמה, על שנאה עצמית, על פחדים. גוש חונק בגרון הרטיב לי את העיניים, בין הטיפות נראו ליצני אימה, כולם הצביעו לכיווני וצחקו. שקופה וחשופה התרוממתי לעמידה, הלכתי לרכב שהביא אותי למקום הזה, נדחפתי פנימה, חיבקתי את עצמי וחיכיתי שיגמר.
אחרי זמן רעד וקבס בלתי נשלטים כשהראש צועק "רוצה הבייתהההה" נזכרתי בסיפור זן שלבטח סילפתי "אמריקאי ואסקימואי היו בחוץ בזמן סופת שלג שמחקה כל סימן דרך. לאחר זמן אמר האמריקאי 'אנחנו אבודים' ענה לו האסקימואי, 'אנחנו לא אבודים, איגלו אבוד'! ".
נבר אגיין!!!
|