זאת אומרת, הרבה אנשים הפליצו אתמול בלילה, אבל רק אחד מהם עשה את זה מתחת לחלון שלי. בפול ווליום. מכל הלב (או מכל התחת, אם לנסות לדייק).

רציתי לקרוא לו שיעלה, שנפטפט קצת, עניין אותי לדעת מה עובר לו בראש רגע אחרי ההפלצה (אבל אני ביישן. חבל שהגאונות של צ'רלי קאופמן עדיין לא חדרה את השריון הנוקשה של המציאות, ושעדיין אין דרך קלה להיכנס ישירות לראש של אנשים, לדעת מה הם באמת מרגישים).

מבוכה? די מתבקשת לנוכח הסיטואציה, אבל השעה הייתה שתיים בלילה ורוב דיירי הרחוב הינם אנשי עמל משכימי קום (ועוד אבל: הרי כולם מפליצים. אני מכיר מישהו שפעם קלט את שרית וינו-אלעד (!) נופחת). שחרור? תחושה טבעית, אפילו שבתכל'ס הבנאדם נשאר אותו דבר, מינוס שלושים ארבעים חמישים גג סמ"ק גז בבטן, זה לא שכל הצרות שלו התנדפו לאוויר הקריר. מלנכוליה? יכול להיות, סך-הכול כבר סתיו וזה. אושר? גם יכול להיות, סך-הכול כבר סתיו וזה. ואולי בכלל הפלצן התמלא זעם כלפי היושב במרומים, שלא מסדר לו את מערכת העיכול אפילו שהוא צם פלוס הלך לבית-כנסת? ומי יודע, אולי בכלל הנוד היה טריגר לסדרת אסוציאציות, סדרה שסופה בעלמת חן שהחיים זימנו אל פתח ביתו של הבנאדם אבל הוא בדיוק ישן ולא פתח לה את הדלת?

הרבה שאלות קפצו עליי.

כשהבנתי שאף פעם לא אקבל תשובה, ולו חלקית, התבאסתי.

אני יודע שכבר באלף הקודם זוהר ארגוב שר ש"יש דברים נסתרים, לא נבין לא נדע", וזה אפילו ניחם אותי לרגע, אבל אז שאלתי את עצמי אם תמי לוי, שכתבה את המילים של "אל נבקש", גם שמעה מישהו מפליץ באמצע הלילה ומזה השיר נולד, ושוב התמלאתי סימני שאלה ומלנכוליה לייט עד שזרחה השמש ואשתי נעצה בי ברך סקסית ואמרה "די, די כבר, בחייאת".