ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café
כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.
ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.
אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי
אחד המוצרים שמהדורות החדשות בטלוויזיה מוכרות לצופים שלהן הוא סיפור אנושי מרגש. ככל שהסיפור יותר נוגע ללב וגורם לצופים להזיל דמעה, כך הסיכוי לרייטינג גבוה יותר עולה. העניין הוא שזה כבר מזמן הפסיק להיות רק שיקולי רייטינג זה פשוט הפך להיות חלק מה- DNA של החדשות, בלי להקדיש לעניין מחשבה שנייה. זו הפכה למיומנות שבשליפה. כך היה בערב שבת, במהדורת החדשות של "אולפן שישי". המגיש יאיר לפיד, העורך גולן יוכפז. כבר בשעות אחר הצהריים היה ידוע למערכות כלי התקשורת ששני לוחמים בגולני נהרגו על גדר המערכת.בשעות הערב זה גם הותר לפרסום. ערוצי הטלוויזיה המרכזיים 1, 2, ו-10 שלחו כתבים לענייני צבא לשדר מהשטח. במערכות הכינו כתבות על האירוע כברשותן מידע חלקי על שהתרחש. כל זה עניין שבשגרה במקרה של תקרית בה יש חיילים או אזרחים הרוגים על רקע חילופי אש או פיגוע, שכן המשמעות בישראל של הרוגים על רקע ביטחוני שונה ממשמעות הרוגים על רקע אזרחי. ואז מגיע השלב הבא בסיקור: הכתבה על ההרוגים. ככל שזה יהיה רגשי יותר שלא לומר רגשני, זקפתי יותר, לאומי יותר, בבחינת הטובים תמיד הולכים ראשונים, כך זה טוב יותר. מדורת השבט שוב דולקת. הטרגדיה יוצרת איחוד כוחות. ככל שנעצים את הטרגדיה כן ייטב, כאילו ש"סתם" לוחמים שנהרגו זו לא מספיק טרגדיה. ובערב שבת אחד ההרוגים היה סמג"ד 12 בגולני, רב-סרן אלירז פרץ, בן 31 מההתנחלות עלי, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים. הגורל המר הכה במשפחתו פעמיים. לפני שתיים-עשרה שנה נהרג אחיו, אוריאל, גם הוא קצין בגולני, כשעלה על זירת מטענים בגבול לבנון. במערכת חדשות ערוץ 2 מיהרו אל הארכיון ושלפו את הכתבה ששודרה אז, לפני שתיים-עשרה שנה. בכתבה ההיא נראה אלירז, אז חייל צעיר בראשית דרכו, לצד אח נוסף צעיר ממנו ואם המשפחה, כשהוא מדבר על אחיו הגדול שנהרג והמורשת שלו. אחר-כך ראו את ההלוויה, את שורות החיילים, את הארון נישא עטוף דגל ישראל, שמעו את ההספד שנשא אלירז בקול חנוק לאחיו שנהרג, דיברו על האימא שמאז נהרג אוריאל הסתובבה בין בתי ספר בניסיון לשכנע בצדקת הדרך ובחובה לשרת ביחידות לוחמות. בכתבה ששודרה ב"אולפן שישי" על מותו של רס"ן אלירז פרץ נעשה שימוש בכל החומרים ששימשו בכתבה על מות אחיו הגדול אוריאל. בשישי בערב כבר קיבלו צופי הטלוויזיה את הכתבה שתשודר לאחר הלווייתו של רס"ן אלירז פרץ למרות שזו עדיין לא התקיימה. התמונות אותן תמונות, הבכי אותו בכי, רק מי שידבר עכשיו הוא האח הצעיר יותר, שגם הוא עכשיו חייל בגולני. זוהי עיתונות צהובה, זוהי עיתונות רדודה שלא מכבדת את עושיה ואת מושאיה. אני לא צדקן. נהוג להשתמש בחומרי ארכיון. גם כאן אפשר וצריך היה לדבר על הטרגדיה המשפחתית, אפשר וצריך היה להראות קטע מההספד שנשא אלירז על אחיו אוריאל. אבל בין זה לבין לעשות את מרבית הכתבה מחומרי ארכיון כאילו היתה זו ההלוויה שלו, זוהי כבר פורנוגרפיה של המוות. הכול בסופו של דבר מסתכם בשאלה של מינון ומידתיות. וכאן היתה הגזמה פראית ולא ראויה. ולא רק זאת. אם חדשות ערוץ 2 רצו לכבד את שני האחים שנהרגו ואת משפחתם, לפחות היו צריכים להתאפק עם הכתבה המורחבת הזו עד למוצאי שבת, שכן מדובר במשפחה דתית שמבלי שאשאל אותם, אני בטוח שהיו מעדיפים שהכתבה עליהם תשודר רק במוצאי שבת. אם רוצים לכבד מישהו צריך לחשוב גם עליו ולא רק על האינטרסים הצהובים בכסות של אינטרסים עיתונאיים וציבוריים. שר הביטחון אהוד ברק ישב באולפן לראיון וצפה בכתבה. ברק לא ידוע דווקא בשל רגישותו הגדולה, ובכל זאת נראה היה שגם הוא נע בכיסאו באי נוחות. לשדר כתבה כמו זו ששודרה זה בשום פנים ואופן לא בשם חופש העיתונות וזכות הציבור לדעת, זה בשם חוסר התבונה והרגישות.
|
דבדבדב
בתגובה על יום השואה הוא יום הזכרון להורים שלי
מגי_בר
בתגובה על מכתב מספר שלוש לאלונה- מאבא
עינת:)
בתגובה על פורנוגרפיה של המוות
mali 57
בתגובה על מכתב שני לאלונה, מאבא.
חני הראל.
בתגובה על למה העיפו אותי אחרי שבועיים כמבקר תקשורת
Innovative Software Development
| Cafe:
ראשי |
העמוד שלי | אנשים |
קהילות |
בלוגים |
תמונות |
וידאו |
אודיו |
קהילת תמיכה |
||
| מדורים:
העמוד הראשון |
הייטק |
שוק ההון |
וול סטריט |
smartphone |
קריירה |
פרסום ומדיה |
צרכנות |
נדל"ן |
משפט |
רכב |
עסקים קטנים |
||
 | ||
| שימושים: התראות RSS | כל הפרשנויות | כל כותרות היום | תנאי שימוש באתר | כתבו אלינו | ||
| עכבר העיר:
מדריך עכבר העיר |
סרטים |
מסעדות |
הופעות |
ילדים |
הצגות |
ברים |
מדריך עכבר העיר – בידור , תרבות , סרטים , קולנוע |
||
| הארץ:
חדשות |
תחזית |
גלריה |
חדשות חוץ |
ביקורות קולנוע |
ביקורת מסעדות |
ספורט |
ספרים
|
תגובות (23)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
מצטרף לדעתך יוסי.
הדבר שחסר יותר מכל בטלויזיה ובפרט בהגשת חדשות הוא איפוק.
שלא במקרה, מילת הקסם הזאת גם נעדרת כמעט לחלוטין מן הרחוב הישראלי.
מצטרף לעינת בחרם כללי על מכשיר הטלויזיה, החיים טובים יותר בלעדיו
אין לי צורך בקופסת פלסטיק צווחנית ושותתת פורנוגרפיה כדי לחוש שאני חי או במקרה הזה
להשתתף בצער המשפחות השכולות.
כשמישהו ייקח את המושכות ומדורת השבט תהיה לרוחי, אשקול להתחמם מעט לצידה.
לא ריתי את הכתבה אבל אני מסכים עם מגמה.
על זה כתב אהוד בנאי בשיר "מסך הברז" :
"עם שיניים של כריש תראו איך היא טורפת
בשידור חי את הראש עורפת
אין לה שום בושה יש לה אחוזי צפייה
בשבילם היא תעשה הכל אפילו תראיין גוויה."
גם יוסי עין דור צודק וכך גם חלק ממבקריו
התקשורת - הייתי אומר כמעט שלא באשמתה- נוהגת כמו כל חברה שרוצה למכור את מרכולתה. : להגיע לכמה שיותר צרכנים. זאת לא רק עניין של פרנסה- זה גם עניין של הגדלת "מוניטין" כניסה לתודעתם של שכבות רחבות ככל האפשר.
כדי שלמחרת ידברו על הידיעה מערוץ שלהם ויזכרו שאם רוצים לסמוך על מישהו- ישנו ערוץ זה. מכאן מתחילה תחרות על ידיעות בלעדיות
לעולם, הנושא המוזכר - אינו מרכז השאיפה. בוא ניקח דוגמא אחרת. נמצא איזו תרופה חדשה, שהצליח להציל את חייו של X. אז ידברו על המחקר, על הרופא ואילו החולה שנלחם על חייו ושהתרופה שהצילה אותו הוא רק יהיה סטאטיסט בסיפור.
כך גם לגבי חייל שנופל בקרב, - ידברו עליו אמנם- אבל בעיקר כמקרה שיבליט ארוע הירואי בעיני המתאר. - וכמשהו שיתפוס את עיניו של הצופים
צבי
אנשים אוהבים להתערפד על טרגדיות של אחרים. ככה זה.
כנראה שזה נובע משעמום. מה שבטוח זה לא בא מכיוון של לעזור.
סתם שיהיה להם על מה לדבר כי החיים שלהם רקים.
התקשורת אוהבת לומר או לדבר על הקשר בין הון לשלטון ...
אבל מה לגבי הקשר שבין תקשורת לשלטון או בין התקשורת להון ..
שם יותר מסוכן ...!
כך נראות חדשות בהן מטפל מי שהיה רגיל במשך שנים לשאול את נינט מה מרגש אותה.
אני מתבוננת בעיתונאים המנוסים והותיקים שסביב שולחנו ורואה את התמיהה בכל פעם מחדש.
חיוך מזוייף ועיתונות צהובה. לגמרי.
בעברי הרחוק מאוד :( כשהייתי צעירה ונאוה, גם אני הייתי עיתונאית. ממש בתחילת הקריירה, עוד כשהחלב היה על שפתי נשלחתי לסקר הלוויה של חלל צה"ל. על הקבר הפתוח ספד לו אלוף בצה"ל. מסביב כולם מחו דמעה.
בסוף ההלוויה, הוא קרא לעיתונאים, דאג שכולנו נסב סביבו וחילק לכולנו את ההספד, מודפס ומסודר עם פרטי התקשרות, כדי שחס וחלילה לא נחסיר אף הברה...
באותו הרגע...החלב שעל שפתי נמוג...
מאז ועד היום אני בעולם התקשורת כבר אי אילו שנים...
וכן, אין חדש תחת השמש...
ואשוב עם כוכב...
מה שבטוח עם הכוכבים כאן...שמחר תמיד יהיו... :)
חג שמח...
צודקת מאוד
ואם כבר - איך לעזאזל מישהו שאחיו נהרג בקרב הולך לצבא? אין הגיון? אין לו רחמים על אמא שלו? זו לא גבורה. זה חוסר כיבוד הורים.
והכל "מחירון המוות":
כמה שווה "סתם" חייל הרוג?
ואם היה נהרג חייל ב"סתם" תאונה?
ובפיגוע?
ואם היה נהרג קצין ואחיו האחר שנהרג היה נהרג בתאונת דרכים?
ואסטרונאוט? ובן של אסטרונאוט מת?
וזקנה בבית החולים?
וילד חולה?
טוב, אפסיק עם המקאבריות. וברצינות: מה המחירון שיוצר דרמה ואיזה מקום הוא ייקבל על פדיסטול המוות?
במחשבה שניה - לא אני המקאברית כאן, כנראה.
ותסלחו לי כולכם, המגיבים, שאיני שופטת את האמא האומללה. היא אינה צד בנושא הנדון ואין לי שום מושג מה עובר עליה, בטרגדית החיים האלה שלה. לה אני מניחה ושלא נעמוד שם במקומה.
והכל "מחירון המוות":
כמה שווה "סתם" חייל הרוג?
ואם היה נהרג חייל ב"סתם" תאונה?
ובפיגוע?
ואם היה נהרג קצין ואחיו האחר שנהרג היה נהרג בתאונת דרכים?
ואסטרונאוט? ובן של אסטרונאוט מת?
וזקנה בבית החולים?
וילד חולה?
טוב, אפסיק עם המקאבריות. וברצינות: מה המחירון שיוצר דרמה ואיזה מקום הוא ייקבל על פדיסטול המוות?
במחשבה שניה - לא אני המקאברית כאן, כנראה.
ותסלחו לי כולכם, המגיבים, שאיני שופטת את האמא האומללה. היא אינה צד בנושא הנדון ואין לי שום מושג מה עובר עליה, בטרגדית החיים האלה שלה. לה אני מניחה ושלא נעמוד שם במקומה.
גם אני מצטרף. תודה לך זאב.
אין לי טלוויזיה כבר שנים רבות וזו אחת הסיבות שאני גם לא רוצה להיות מחובר לגועל נפש הזה.היום יצא לי במקרה לתפוס עשר דקות מהחדשות האלה בתור לרופא. זה פשוט היה זוועה. מעבר לאלמנט הפשיסטי העקרוני שבפולחן המוות והגיבורים , ניתנה גם אפשרות לאלמנת המת לספר על בעלה ועל השקפת עולמו. אני מוכרח לציין שבלי להתבלבל ישבה הבחורה הזו וסיפרה איך אצלם זה ערך עליון לתת את החיים שלך למדינה. הפשיזם רואה בערך ההקרבה למען הלאום ערך עליון, מעבר לקדושת האדם, והוא רואה בהרוגים גיבורים ומשתמש בהם באופן מקאברי על מנת לעורר רגשות של שנאה וזעם כלפי "האוייב". זה מה שמדינת ישראל, באמצעות ערוציה הטלוויזיוניים, מוכרת לאזרחיה מאז שאני מכיר את עצמי, פשוט דוחה. אני מודה גם ליוסי על הפוסט וגם לזאב על הזעקה שלו. מישהו היה צריך לומר את זה. החיילים האלה אינם גיבורים, הם צעירים שחלקם הולכו למלחמה ע"י גורמים גדולים מהם, וחלקם הלכו מרצון, וזה עצוב לדעת שבני משפחותיהם מתפלשים בפולחן המוות שעורכת להם התקשורת, במקום, כמו שאמרת, זאב, לפנות לנציגי הממשלה ולהביע הסתייגות מהעובדה שאף אחד לא מתאמץ מספיק בשביל שההרג הזה ייפסק. במקום זה, האם יראת השמיים מההתנחלות, שולחת את בניה, בזה אחר זה, למות על קידוש של אידיאל חולני. עצוב מאוד.
הסברת מצויין.
חזק ונכון מאוד....
חג שמח, יוסי
אלברט איינשטיין אמר:
"נסו לא להיות אנשים של הצלחה, אלא נסו להיות אנשים של ערך"
אני מקווה שהעיתונאים יקחו מעט ממה שאיינשטיין אמר.
את התגובה של זאב בק יש לגזור, לשמור, לנצור, ללמוד בעל-פה, ללמד בבתי-ספר, בגני ילדים, במכללות, בצה"ל, בבית-ספר לפיקוד ומטה, באוניברסיטות, בישיבות, בממשלה, בכנסת, בבתי המשפט ובכל מקום אחר בו דורכים, נושמים וחיים ישראלים (גם בסן דייגו, אם צריך).
אני מתכוון להפיץ את הדברים שלו לכל חבריי/מכיריי/מוקיריי/ידידיי.
תודה לך, זאב!
יוסי, מה שכתבת רלוונטי אולי לפני 5 שנים, אולי אפילו עשור. ייצוג המוות עבור הצופה הממוצע כבר מזמן עבר את הסף של חיילי צה"ל הרוגים, קהות החושים נשטפה בתקופת הפיגועים בתחילת העשור בו הייתה היררכיה בין שלושה נרצחים כפיגוע "קל" לבין 25 נרצחים כמקבל את תוית ה"קשה".
רבע שעה לאחר מכן כולנו צחקנו מ-שאולי. המוות נשטף עם תודעת ה - "אל תשכחו, יש לנו ארץ נהדרת".
התגובה הרבה יותר מאופקת (מצד המשפחות והסביבה) ואלגנטית....
אופי התגובה במהלך מסע ההלוויה וטקס הקבורה הוא פונקציה של תרבות חברתית. חברי למחלקה בטירונות נהרג, ואנו, חבריו, נשאנו את ארונו על כתפינו ושימשנו ככיתת יורים בטקס קבורתו.
התקשנו לעמוד בזעקות המשפחה. האם צרחה צרחות נוראות, השליכה עצמה לקבר שנכרה עבור ארון בנה, וניכר היה בה שאין היא שולטת בהתנהגותה מוכת האמוק. המשפחה היתה ממוצא עדתי בה אלה היו נורמות חברתיות.
לדאבוני - לא היה זה אלא טקס הקבורה הראשון במסגרת התבגרותי. בטקס אחר, החייל הנופל היה ממוצא עדתי שונה. דממה מוחלטת חתכה את האויר. לא נשמע קול, לא נשמע בכי. בלחיצת יד מנחמת וחרישית התפזרו הנוכחים בהפרדם מהורי ההרוג.
כמובן - כ item טלוויזיוני משמשת התנהגותם של בני העדה הראשונה בדוגמא כחומר "מצוין" בידי צלמי הטלוויזיה. אם צורחת המשליכה עצמה אל קברו הכרוי של בנה מהווה "take" יוצא מן הכלל . לחיצת יד מנחמת ושקטה איננה דרמה.
היו בעבר כתבות בהן ציין הקריין: "לבקשת המשפחה נמנענו מלצלם את טקס הקבורה"... זהו מיעוט שבמיעוט. מרבית האוכלוסיה רואה בכיסוי הטלוויזיוני העצמה של האירוע והכרה ממלכתית בקרבן.
אינני זוכר בשום לוויה משתתף שזעק כלפי נציג הממשלה (שלעיתים כלל לא טרחו להופיע, לאחר ששלחו את הנער אל מותו - מותו המטופש בחלק מהמקרים) עד מתי תקטלו את ילדינו בהחלטותיכם השרלטניות?
אם יהיה יום אחד רגע שיא בדרמות הסכריניות של טקסי קבורת ילדינו - יהיה זה הרגע בו יתקוף אחד המשתתפים את נציג הממשלה באופן ורבלי ויאשים אותו במוות המיותר והנואל. יהיה זה הרגע שיצדיק את כל אותה חגיגה על הדם שצופי הטלוויזיה "נהנים" ממנה היום.
וזה לא הסתיים בשבת.
היום יום ראשון, מהדורות החדשות, ברדיו לפחות, אינן מתעייפות מלסחוט את בלוטות הדמע הלאומיות בתיאורים, ציטוטים, הספדים, נאומים.
בידיעה שמה שאני מתכוונת לומר להלן נשמע נורא, אני חייבת להעלות תהיה - האם זה רק נדמה לי או שאכן, במרבית המקרים, כאשר נופל בן קיבוץ חילוני, או בן עיר חילוני, התגובה הרבה יותר מאופקת (מצד המשפחות והסביבה) ואלגנטית?
יוסי עין דור, באיש תקשורת ותיק, מפשיט ללא רחם את עמיתיו ה"חוגגים" על הדם בכתבות רוויות תערובת דביקה של דרמה ורגש, בשם ערכיה ה"קדושים" של מדינת הלאום המתחדשת.
על כך הנני מכבד את יוסי עין דור ומביע את מלוא הערכתי.
לביקורת תקשורתית יש אספקט נוסף:
במדינת הפרות הקדושות מעט מאוד אנשים אוזרים עוז על מנת לזעוק: המלך הוא עירום! האם השכולה שהניחה בן אחד על מזבחו החמדני של אלוהיה מתוך השלמה צייתנית, מניחה עתה את בנה השני על מזבח אותה אלוהות תאבת דם אדם, ומצדדת בכל מאודה באותו מולך - בנה השלישי משתייך לאותה כת.
חוק שירות בטחון מחייב את כולנו להעניק כך וכך שנים מחיינו לאימון, ללחימה ואם יש צורך בכך - לאבדן חיינו.
הכתבות רוויות הרגש והדרמה אינן מעיזות להעלות את השאלה: האם לא הגיע הזמן להחליף את המולך באלוהות שפויה מעט יותר ?
האם טירופם ההולך ומתגבר של הנוהים אחר הבטחתו הבלתי מקויימת של אלוהים יכול לאלץ אזרחים שפויים להקריב את חיי ילדיהם על מזבח אמונה בתורות ארכאיות הזויות שניתנו לצ'רלטון הסטון ?
נראה לי כי הביקורת התקשורתית של יוסי עין דור טיפלה היטב במחציתם של הצדדים הבלתי קבילים באירועים הזויים אלה - המחצית הקלה יותר לטיפול...
לשנה הבאה באשקלון הליצמנית הבנויה.. בעלי הבנויה... בבית אל הבנויה... ולחלקנו - לשנה הבאה בסן דייגו הבנויה...
חג "חירות" שמח... חירות ממה בדיוק ?
וזו גם עיתונות שמחלישה את הציבור הישראלי כאומה ומשרתת את אויביה של מדינת ישראל. הם אינם צריכים לעשות דבר, רק לחכך ידיים בהנאה...
במקום שנשמע על תגובה מיידית וחסרת פשרות של צה"ל ברצועה, אנחנן מקבלים כתבות קורעות לב, חיילים בוכים, משפחות שעולמן חרב עליהן. זה לא שאני לא משתתפת בצערן , אבל אנחנו מדינה במלחה, ובמלחמה נהרגים חיילים.
בצה"ל לא תמיד חושבים עד הסוף על כל האפשרויות לכן האוייב מצליח לתחמן ולפגוע. משהן לא דופק עד הסוף. אין את היצירתיות שהיתה פעם ולכן תגובות צה"ל הן חלשות ומשדרות לאויב שאפשר לפעול נגדינו ולהמשילך לשגר טילים על יישובי הדרום.
הייתי רוצה לשמוע על מכה ניצחת שהחמאס חטף בעזה ולדעת שכושר ההרתעה של צה"ל עדיין קיים ויעיל
אין חדש תחת השמש, זאת אחת מהסיבות העיקריות שאין לי טלוויזיה,
אין לי מושג איך אנשים יכולים לראות מהדורת חדשות בתבנית של רמבו 4,
מקווה שאולי יום אחד יהיה איזה שהוא מהפך..