דומה שמעולם לא שררה אנדרלמוסיה כזו בחייו של משה בשבוע שלפני ליל הסדר. אמו אושפזה בטיפול נמרץ בגלל קשיים נשימתיים, הבונוס השמן לחג עוכב בגזברות מסיבות בלתי ברורות, פיצוץ בצנרת האמבטיה גרם לשיטפון אצל השכן למטה, הבעיה בבלמי מכונית ה"טויוטה" שלו עדיין לא נפתרה, וציפי, ארוסתו, הודיעה לו בזעם שהכול נגמר ביניהם, ושיבטל את אולם החתונות.

"יהיה בסדר!", ניסה חברו הטוב אהרון לעודדו. "עד ליל הסדר הכול יסתדר!", החרתה אחריו מרים, אחותו. "אוי, תעשו לי טובה! אולי גם תיכף תהפכו את המקל הזה לנחש!", הגיב משה במרירות. "אתם באמת חושבים, שאם קיבלתם שמות תנ"כיים, זה עושה אתכם נביאי הדור?". מאז שהוא זוכר את עצמו היו אהרון ומרים לידו, בבית הספר היסודי, בתיכון, באוניברסיטה, ותמיד עסקו בנבואות לגביו, שמעולם לא התקיימו.

"אתה עוד תהיה ראש ממשלה!", ניבא לו אהרון בביטחון. "אתה תתחתן עם אישה מופלאה, יהיו לך שלושה ילדים עוד לפני גיל 30...", נשבעה מרים. משה האמין. אך כאשר המשיך להיות כספר פשוט בבנק ולא התקדם אפילו למעמד של מורשה חתימה, וכאשר הגיע לגיל 40 וכל מה שהצליח להגיע אליו היה הרווקה הממורמרת והחמוצה ציפי, המבוגרת ממנו בשנתיים, הבין משה, שהנבואה לא ניתנת לכל מי שנושא שם תנ"כי.

ביומיים הבאים עמל משה לבטל את התביעה שהגיש שכנו מלמטה נגדו, בנימוק שהפיצוץ נעשה על ידי כוח עליון ולא בשל התרשלות בתחזוקה. הוא הביא שלושה מומחי צנרת, אך השכן לא ויתר. "אגיע אתך עד בית המשפט העליון!", צווח, מבוסס במגפיים באגם שבחדר האמבטיה שלו. בחדר המיון לא היה המצב טוב יותר. אמו, כך מסתבר, הועברה למחלקה הפנימית לסדרת בדיקות ארוכה, שתימשך, ללא ספק עד אחרי חג הפסח. הרופאים המליצו על שהייה רציפה של בן משפחה לצדה, ומשה לא העז לנהוג ב"טויוטה" שלו, לאחר שהטיפול במוסך לא פתר את הבעיה, וכרגע לפני ליל הסדר, אף אחד לא סופר אותו ממטר, לא רק במוסך שלו.

הוא ניסה שלוש פעמים להתקשר לציפי ולהסביר לה, שהוא נאלץ להישאר בבנק בערבים האחרונים לא משום שהוא מנהל רומן עם אחת הפקידות, אלא משום שלא הצליח לסיים את ערמת הניירת שעל שולחנו. "את האישה היחידה בחיי!", חזר ונשבע לה, אך טריקת שפופרת קרה ואכזרית הייתה התשובה. בלב כבד ניגש לביטול האולם, התזמורת, הקייטרינג. לכל דבר היה מחיר ביטול, כמובן, וציפי טענה שהוא האחראי, ולכן היא לא תשתתף אתו בהוצאות. יום לפני ליל הסדר, ומעטפת הבונוס לחג עדיין לא חולקה בבנק!

בלילה שלפני ליל הסדר לא עצם משה עין מרוב דאגות. לפנות בוקר נרדם לשינה קצרה, טרופה, ובחלומו הוא בתוך סירה פעוטה, כקליפת אגוז, מתנודדת בלב ים סוער, ברקים ורעמים מעליו, והנחשולים בגובה אדיר מאיימים להטביע אותו. "אני רוצה סדר!", צעק, מחזיק בכל כוחו בדפנות הסירה, ובצעקתו זו הבחין בספינה גדולה מתקרבת אליו באורות דולקים. על ירכתי הספינה היה מוטבע שמה, באותיות זהב" "מרים". הוא הספיק לראות סולם חבלים מושלך לעברו, כשהתעורר שטוף זיעה קרה, אל היום של ליל הסדר.

כל הבוקר ניסה משה לפענח את החלום המוזר, ולשווא. בעודו מתרוצץ בין מטלה למטלה, נזכר צריך לקנות מתנה למארחים שלו הערב, אהרון ומרים. מצית מהודר לאהרון נקנה בשתי דקות, אבל למרים לא הצליח למצוא כלום. מה ימצא חן בעיניה? מה היא אוהבת? שאל את עצמו, ולהפתעתו תפס שמעולם לא התעניין בשאלה הזו.

 ולמה שיתעניין בכלל באחותו הקטנה של החבר הכי טוב שלו? מין "טום בוי", שטיפסה אתם בגיל 8 על העצים בגן השכונה, נגררה אתו ועם אהרון למסיבות הראשונות שלהם, כשכמויות אדירות של"אפטר שייב" שהזליפו על עצמם, מריחות למרחק קילומטרים. "תיקחו אותי, תיקחו אותי!", יללה בעיניים דומעות ואילצה אותם לקחת אותה לכל מקום, רגלי הגפרורים הדקיקות שלה רצות אחריהם, ושתי ה"קוקיות" של שערה החלק, החום, מתנפנפות מצד לצד.

לבסוף בחר צעיף משי כחול, בצבע עיניה, וביציאה מ"המשביר לצרכן" הצפוף וגדוש לעייפה בקונים של הרגע האחרון, נשם לרווחה כשהיה שוב באוויר הצח ברחוב. הוא ניסה שוב לטלפן למוסך. תפוס. עיניו על מקשי המספרים, כמעט התנגש חזיתית באישה שפסעה מולו. הוא הרים את עיניו בהתנצלות . זו הייתה מרים.

לרגע קלט אותה מבטו, כאדם זר. בת 32, עיניים כחולות כצבע השמיים מעליו, שיער חום עם גוונים זהובים, גולש חופשי, מזמן ללא "קוקיות", רגליים חטובות שלא מזכירות במאום את הגפרורים של פעם, וחיוך שממיס כל קרח. "משה!", קראה בשמחה מופתעת. "מה העניינים? סידרת את כל הבעיות שלך?".

"לא, לא סידרתי כלום", ענה כמו אוטומט, בוהה בה כמו באישה זרה. היא שילבה את זרועה בזרועו. "אני לא עוזבת אותך , שנינו נסדר עכשיו את כל אי הסדר בחיים שלך!", צייצה בקול מתרונן, שופע חדוות חיים. בו ברגע צלצל הטלפון הנייד שלו. מהמוסך הודיעו לו שהוא יכול להגיע. לתוך שיחה זו נכנסה שיחה אחרת, מבית החולים. הטבה דרמטית חלה במצבה של אמו, והיא יכולה להשתחרר היום לליל הסדר. צליל שיחה ממתינה בישר לו מהבנק, שמעטפות הבונוס מחולקות בשעה זו לעובדים.

"אם גם השכן מלמטה יצלצל עכשיו ויודיע שהוא מבטל את התביעה, אתחיל להאמין שאת באמת מסדרת לי את החיים", אמר משה בהשתאות. "עד ליל הסדר בערב, גם זה יסתדר!", חייכה מרים לעברו את חיוכה הקונדסי המוכר מאז גיל 8, אלא שכעת, מה מוזר, אותו חיוך כמו הדליק בגופו מתג חשמלי, והוא חש את הדם זורם בעורקיו בעוצמה בלתי מוסברת. "את יודעת, היה לי חלום משונה בלילה", שמע את עצמו אומר, כשתמונת הספינה "מרים" צפה ועולה במוחו.

"ספר, איזה חלום?", תבעה, מתבוננת בו בציפייה. "לא חשוב", הפטיר. "מה שחשוב זה שהתחלתי להאמין , שאנשים עם שמות תנ"כיים, יש להם בכל זאת חוש נבואי..."