הפוסט הזה הוא בשבילי.
אין באמת טעם שתקראו אותו.

משבר ה-30 שלי

איך התמכרתי לקפה הזה....
קצת אירוני, כי במציאות אני מהבודדים שלא שותים קפה בכלל.
אבל אפשר להבין, הרי לקפה הווירטואלי הזה אין צורך להוסיף ארבע כפיות סוכר כדי שיהיה מתוק...

אני עומדת על 30 פוסטים ו40 כוכבים. איזה מספר עגול ויפה.
ואני אוהבת אותם, את כל הפוסטים שלי, אחד אחד.
אלו שכתבתי מהלב, אלו שכתבתי מהכאב, וגם את ההוא שכתבתי מבין הרגליים.
(ולא אכפת לי שאתם לא אוהבים אותו, אוהבת גם אתכם למרות זאת).

היה נורא נחמד לגלות שאני יודעת לכתוב, לקבל מחמאות על הדרך,

 לשמוע פיידבאק או אלטרנטיבות לנקודת המחשבה שלי.

אבל במהלך הזמן, משהו (כמובן) השתנה, וקצת שכחתי למה הגעתי לפה...

מוזר, איך שכחתי שאני פה בשביל לפרוק?!
התחלתי את הבלוג כדי לתת למחשבות המתרוצצות לנוח על הכתב, 
באתי בחיפוש אחרי מרחב שקט, ועכשיו אני במרדף אחרי התגובות שלכם...
במקום להשקיט את המחשבות שרצות לי בראש, עכשיו אני מחפשת גם את המחשבות שלכם.
איזה משונה ששכחתי מה אני עושה פה, כשכל הזמן זה כתוב ממש מימיני-
" מקווה שתהינו לקרוא את השטויות שלי, ככה או ככה זה עושה לי טוב לכתוב :) "

אז הנה, אני חוזרת לעצמי, בשביל עצמי.
ואם אתם נהנים על הדרך, אז זאת רק תופעת לוואי של התרופה הזאת שנקראת הבלוג שלי.