ומביטה בכל החלקים הקטנטנים של הפאזל התלת-מימדי הזה, שמונח פה כבר כמה חודשים. רציתי לחבר את הפאזל הזה כבר קודם אבל לא ממש הצלחתי. עכשיו הגיע הזמן. הפסח הוא רק תירוץ. מספיק חלפתי על פני החלקים הפזורים בכל החדר, זה לא יעבור מעצמו. הגיע הזמן.
אני אוספת את כל החלקים הקטנטנים שהשארת פה כשהלכת. אני מסדרת את כולם אחד אחד על הרצפה. יושבת ומביטה בחלקיקים הקטנטנים ותוהה מאיפה אני מתחילה. לבסוף אני בוחרת בחתיכה אחת, קטנה, הכי גדולה שנשארה, ומתחילה לחבר אליה חתיכה קטנה נוספת ועוד אחת... הגיע הזמן לאחד את כל החלקים לפאזל אחד. אף חלק לא אבד, גם אם לעיתים חשבתי שכן. ואת זה אני אבין כשאסיים את הפאזל.
אני טובה במשחקים אני טובה בפאזלים אני רק צריכה להתרכז ולהתאמץ קצת. זה יקח זמן. פאזלים מצריכים השקעה, סבלנות, זמן ומאמץ נפשי. אני אקח נשימה עמוקה, אנגב דמעה אחרונה ואתחיל להרכיב את הפאזל שלי. הפאזל של ליבי השבור שהשארת לי כשהלכת. |