אני יושב על ברכי ומביט אל על, עמוק אל תוך התכלת המרגיעה,

שדה החיטה הזהוב שמסביבי דומה לים רוחש ובו רוח חרישית מטלטלת את גבעולי החיטה מצד אל צד,

אני פורס את ידי מעל צמרות החיטה ומלטף ברכות כאילו היו שערות ראשה הזהובות,

כל כך הרבה דברים לא ברורים ולא פתורים נשארו לי למרות השאלות שנשאלות בלי הרף...

בשביל מה? למה? מה התכלית? אין תשובה אין מענה ... ורק רחש החיטה אשר נעה ברוח כמו רקדנית בלט דקה, נשמע בשדה החיטה הזהוב.

יום אחד הכול כל כך טוב והיא מרגישה בסדר, ולמחרת הכול כואב כאב קשה מנשוא ורק בכי תמרורים נותן תחושה מזויפת של הקלה שאולי מחר יהיה קצת אחרת, אולי אפילו יותר טוב.

אני לא יכול לברוח מהמחשבות הללו לא יכול להתחמק מהזיכרון הקשה הזה, בית חולים, אינפוזיה וכימותרפיה, צינורות חמצן, בכי ודרישה למשככי כאבים, עיניי דבש כבויות שואלות מה יהיה?

זה רודף אותי בוקר וערב, יום ולילה, כאילו כל מה שהיה עד שהיא חלתה נעלם ואיננו.

איכן הן התקופות היפות שהיו לנו יחד? למה הם לא מופיעות בלילה בחלום? החתונה, ירח הדבש, הלידות, החגיגות האהבה והתשוקה שהייתה לנו למה הם לא מציפים את לבי?

איך זה שאני עוצם את עיני והיא לא מופיעה במלוא יופייה כפי שהתאהבתי בה, למה כל מה ששב ומציף את זכרוני זה רק תקופת חושך של סבל ומחלה קשה שהיא עברה עד למנוחתה?

אני מחכה אך אין תשובה...

אני נעשה עייף ונשכב על הגב ומטביע את עצמי בשדה החיטה הזהוב והמושלם הזה, לא רואה כלום לצדדים ולאחור, רק את השמיים התכולים שמעלי מעומק השדה ועלומות החיטה יוצרות סביבי מעין מעגל שמרצד ברוח, כמו פתח למימד אחר שכל מה שצריך זה לזנק לתוכו, אל תוך הכחול והמרגיע הזה ולעבור צד...