רוחשת
רגועה למראית עין.
בתוכי הכל רוחש,
עולה על גדותיו.
פוסטים פופולאריים
-
רצח מאדום לשחור
24/8/15 | 53600 צפיות
-
יחסים
27/1/12 | 8250 צפיות
-
I'm Not The Only Dreamer
28/2/15 | 2032 צפיות
-
בעד עונש מוות
28/7/15 | 6631 צפיות
-
אונס המריונטות
12/2/16 | 4692 צפיות
-
chatroulette | צ'אט רולט
21/2/10 | 97067 צפיות
-
אבות ובנים
16/6/12 | 3169 צפיות
-
טירונות בנות
18/4/14 | 3100 צפיות
-
הכביש כמשל
28/12/11 | 1960 צפיות
-
מובינג
17/12/14 | 2478 צפיות
-
נערת קריאה
10/1/14 | 4728 צפיות
-
עיניים
5/7/09 | 213 צפיות
-
על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
15/3/16 | 2247 צפיות
-
הפעם האחרונה
22/12/09 | 2270 צפיות
-
פסק זמן
21/3/15 | 2539 צפיות
-
אלגרו
19/12/09 | 5034 צפיות
-
מהר.לפני שיגמר.
15/11/09 | 2067 צפיות
-
יפה, רק אחרת.
15/7/09 | 1234 צפיות
פוסטים אחרונים
- על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7" 15/3/16
- אונס המריונטות 12/2/16
- חזרתי מברלין 22/1/16
- Работа (*רבוטה) 23/10/15
- חנוך והנערה 14/9/15
- רצח מאדום לשחור 24/8/15
- דרך נמיר 20/8/15
- קניות באתרי אינטרנט 17/8/15
- מה לא עשית אף פעם ? 11/8/15
- Same Same - but Different 8/8/15
- בעד עונש מוות 28/7/15
- ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת 25/7/15
- הפונדק 13/6/15
- בגיל 444 תגיעי לירח 6/6/15
- קוף שרוקד לו צ'ה צ'ה צ'ה 23/5/15
- בית 15/5/15
- הזכות למות 2/5/15
- הטבעת 11/4/15
(כשאין) אופק
בשבוע האחרון לחייו,חתם על פוליסת ביטוח חיים מורחבת. את אופק (השם בדוי,הסיפור לא), פגשתי בקומזיץ פרידה של חברה משותפת בטרם עזיבתה את הארץ לפריס.
מה שחיבר בינינו היתה המוסיקה. השיר הראשון שהוא בחר לנגן,בעיניים לחות, ביושבנו מסביב למדורה, היה "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי.
חול המועד פסח. כמו עשרות מטיילים בכל הארץ, אופק קם בבוקרו של אותו יום ראשון ונסע בגפו למקום שהכי היה מחובר אליו בארץ. הוא התוודה בפני פעם,באחת מהשיחות הליליות שהיו לנו, שהיה רוצה למות בטבע, ושאילו היה יכול לבחור , לגביו המדבר הוא הלוקיישן האולטימטיבי למוות.
הוא נסע בטרמפים עד לדרום הארץ, לאיזור ההררי של המכתשים. (אני בכוונה נמנעת מלציין את שמו המפורש של ההר, על מנת לשמור על חיסיון הפרטים,וכדי לטשטש את אפשרות הזיהוי של המקרה).
אופק לא לקח עימו כסף,וגם לא טלפון נייד או מסמכים מזהים. הוא ידע בדיוק לאן פניו מועדות, התרחק מהמוני המטיילים בסביבה, עד שהגיע אל נקודת התצפית של המצוק, שם היה בגפו, במלוא מובנה של המלה. הכי לבד שיש,רגעים ספורים לפני מותו,רק הוא והטבע,כמו שתמיד חלם.
הנה עוד רגע הוא מגשים את חלום המוות שלו ומשתחרר מהכל. מחייו הקצרים,מכשלונותיו,מהעתיד הלא ברור,מהפחד,מתחושת ההחמצה,מהתקווה. כל חובותיו הכספיים יוחזרו בזכות ביטוח החיים, שדאג מבעוד מועד לחתום עליו. אימו לא תצטרך לשאת בנטל.
הוא התבונן לעבר האופק. אופק כבר לא ראה את האופק.
וגם לא צל של תקווה ועתיד. עוצמת הייאוש שלו היתה בלתי נסבלת, ובדיוק ברגע הזה,כשלא יכול עוד לשאת אותה, הוא ויתר. מגובה עצום ובלתי נתפס של מאה וחמישים מטרים, הוא קפץ מהמצוק אל האיין.
זעקות השבר שבקעו מגרונו נשמעו למרחוק, והרעידו את המטיילים הרבים שבאיזור . הם הזעיקו באימה את כוחות ההצלה מתוך אמונה שהמטייל "נפל ". האיזור בו נמצאה גופתו היה בעל תנאי שטח קשים, ולכן החילוץ המורכב ארך במשך כשעות ארוכות , משום שהגישה אל הגופה היתה מסובכת,והתאפשרה רק באמצעות מסוק. ברדיו ובאמצעי התקשורת דיווחו על המטייל הצעיר בן העשרים ושבע שמעד אל מותו, וכך הצליחה התוכנית שלו בקשר לכספי הביטוח שיכסו את חובותיו הרבים.
ללוויה שלו הגיעו כל חבריו המוסיקאים וניגנו את שיריו. אופק היה מוסיקאי - יש לו עמוד במי ספייס,ולאחר מותו הקימו חבריו עמוד לזיכרו גם בפייסבוק.
מאז ילדותי ועד היום, בשלושים ושלוש השנים שאני חיה, מעולם לא היו לי בכל ימי חיי כמות מספרית עצומה של חברים, כמו שראיתי בשבעה בבית אימו של אופק. המונים הם היו - מאות באו לחלוק לו כבוד אחרון. אני לא זוכרת שאי פעם הכרתי מישהו שזכה לכל כך הרבה חברים. האם הוא ידע להעריך זאת ? אחרי מותי,כמה יבואו ללוויה שלי, לנחם את משפחתי האבלה בשבעה עלי ? וכולם חברים אמיתיים ממשיים.לא וירטואלים כמו פה בקפה.
בתום הלוויה,כשישבנו במרפסת הקומה התשיעית שבבית אימו, הבטתי אל האופק בצער.
כמות כזו של חברים מקסימים היו לו ,לאופק, ובכל זאת כמה לבד הוא הרגיש באותו יום ראשון השחור והגורלי בחול המועד פסח, בו יצא את פתח ביתו לעבר מותו, בידיעה ברורה שזה הסוף. שאין לו סיכוי להינצל.
כמה בודד הוא היה ברגעיו האחרונים, רק הוא והשקט שהקיף אותו, נושא עיניו המפוחדות אל ההרים הדוממים, נפרד מהמראות האחרונים שיזכה לצפות בהם , ואיתני הטבע שמסביב מצידם החזירו לו מבט אחרון, כשגופתו נשמטת אל הקרקע, עפה ברוח בין שמים לארץ, כל הדרך אל התהום, עד החבטה הסופית והמוחלטת על הסלעים.
המצוק ממנו התאבד א'
מרפסת התצפית של ההר |
פרופיל
תגובות אחרונות
-
לירוןקורל
בתגובה על שירותים ציבוריים
-
77777777
בתגובה על על העיוורון : כך או כך, שי חי ממילא לא היה זוכה ב-"אח הגדול 7"
-
goodyear2016
בתגובה על ספיישל מעקבים : המדריך לנרדפת
-
goodyear2016
בתגובה על תראו משהו מדליק :)
-
--()--
בתגובה על אונס המריונטות
תגובות (52)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה, אילן. ונכון, זה מאד חבל.
אני ממחזרת ומצטטת כאן תגובה שכתבתי כבר בבלוג של יבגניה בוזגלו על הפוסט שלה "צבא ההגנה", היא כתבה שם על המתאבדים בצה"ל בהקשר לפרשת אישתון, והתגובה שלי שם רלוונטית גם לפה, כי התייחסתי בה גם לאופק. חוצמזה שאני רוצה להנציח אותה גם בבלוג שלי, בפוסט הזה במיוחד, אז הנה היא מובאת כאן שוב , בשינויים קלים :
זה סיפור עם סוף מאד טראגי, הבחירה שלו לקפוץ אל האין. למרות שחלף זמן מאז - לא שכחתי דבר. אני עדיין חושבת עליו לפעמים ונזכרת בו בהקשרים שונים, לעיתים נכנסת לעמוד שלו במיי ספייס להאזין למוסיקה שלו, ולא מחקתי את האימיילים והSMSים שלו מתיבת הדואר ומהטלפון שלי. ככה אני שומרת על הזיכרון שלו ועל זה שהוא היה עובר אורח בחיי גם לאחר מותו, אז אולי ה"אין" שלו נוכח בכל זאת אם הוא ממשיך להתקיים בזכרונות של חבריו.. ( ?) מה שהוא עשה כל כך נורא ומזעזע שאני באמת חושבת שזה יוצא דופן והוא הנצחי את עצמו כבלתי נשכח, אז הוא לא באמת איננו, זה רק הגוף שאיננו, אבל הרוח שלו עדיין מלווה אותנו במחשבות.
תודה לך, נאלם יקר, וברוך הינך בבואך לבלוג שלי :-)
:-(((
תודה על התגובות האחרונות,
של נפתלי,הדס וטל.
קראתי.
אין לי מה להוסיף.
מזהה את המקום, כמובן.
חבל - אנשים מתאבדים כשנדמה להם שהמצב אבוד. התחושה בדרך כלל סובייקטיבית, ובטרם כלו כל הקיצין.
יכול להיות שאת צודקת לגבי הכעס. הכרתי את זה מקרוב והיה שם המון כעס באמת. אבל גם אהבה. ובעצם זה - בעיניי - מה שהכי מצמרר בעינייני ילדים... זה שההורים יכולים להיות הכי מפלצתיים בעולם, ורוב הילדים עדיין יאהבו אותם. זה פתח לזוועות גדולות שאחר כך כולנו קוראים עליהן בעיתונים.
בכל אופן, אני התייחסתי יותר לאספקט הכואב של המוות. לאובדן. ובנקודה הזאת בלבד - יותר קל לאבד הורה מאשר לאבד ילד.
בשני המקרים האובדן הוא עצום והכאב הוא בלתי נסבל,כמו גם הגעגוע.
אבל הדס,
במקרה של אם שמתאבדת - משאירה אחריה ילד שמרגיש דחוי ולא רצוי ולא אהוב,
כי אימו בחרה לנטוש אותו, והוא לא היה מספיק חשוב בעבור כך שתחייה למענו.
לטעמי זה מכעיס יותר.
אלה רגשות מאד קשים שהוא נשאר עימם, מבלי שתהיה לו היכולת להתמודד איתם.
וכך הוא ממשיך לחיות את חייו בתחושת החסר הזה,עם חור בלב,שלעולם לא מתמלא.
לאם שמאבדת בן שהתאבד - אולי יש לה רגשות אשמה על שלא הצליחה לשמור ולגונן/להגן עליו מספיק,
אבל היא יודעת שלהחלטה שלו - לא היה קשר אליה או לאהבה שרחש לה,
ובאיזה מקום זה מנחם יותר מאשר המצב השני,
שלטעמי אין בו מזור או הקלה לנפש.
האם את מצליחה לרדת לסוף דעתי או שעדיין את דבקה בעמדתך ?
כה שמחה אני לראות כאן שוב את זיו פנייך היפים, אנוצ'קה
}{
מקווה שאת בטוב,יפתי.
שמתי לב לכך שנעלמת מעט בימים האחרונים מהקפה,
אולי לקחת הפסקה להתרעננות,
אולי סתם חוסר מצב רוח,
אבל העיקר שחזרת.
שלא תחשבי לרגע שלא היית חסרה פה,
ושלא דאגתי לך.
מחכה לסיפור חדש מפרי עטך.
:-)
הכעס שלך על התאבדות של הורה הוא מוצדק.
בעיניי התאבדות היא מעשה אגוצנטרי (ואני לא מתייחסת למקרים של מחלות נפש קשות, שבהן אין לחולה שליטה רציונלית על הדחף הזה). וכמו שאמרת, והיה לי את ה"עונג" המפוקפק לראות את זה פעם מקרוב מאד - הילדים נשארים עם תחושת נבגדות קשה.
יחד עם זאת, לא הייתי עושה את ההשוואה כאן.
לשמחתך אין לך כרגע את היכולת להבין את הכאב ושברון הלב של אמא שאיבדה ילד, אבל אני יכולה להבטיח לך שאין כמעט כלום בעולם שיכול להתחרות באובדן הזה.
}{ נפלאה את. תודה.
בדרך כלל בהתאבדות אין אומץ ואין פחדנות.
יש כפייתיות שנובעת מדיכאון.
משהו במבנה הנפש של איש, ולעיתים קרובות מסתבר שיש מקרים נוספים באותה משפחה.
לומר שזאת נטיה שעוברת בתורשה (כמו כל מחלת נפש).
זה בדרך כלל.
במקרה הפרטי הזה לא מכיר לא יודע.
ובכל מקרה, אם זה ענין של אומץ או פחדנות, הרי שאלו שני צדדים של אותו מטבע.
האומץ להתאבד שקול לפחד להמשיך לחיות ולהתמודד.
שיעור לכולנו אני מניח, לדעת להעריך את מה שיש.
אתך בכאבך.
נכון.
במובן מסויים ואיום ביותר,
המוות שלו איפשר את שיחרור כספי הביטוח שיכסו את חובותיו.
זה מחיר מאד כבד לשלם.
הוא שילם בחייו שלו.
:-(
גם אני חושבת כך. זה פוגע באנשים אחרים.
אבל במקרה הזה, אם הבנתי נכון, בהתאבדות של אופק היה טמון המפתח להצלת המצב.
אופק היה בן עשרים ושבע במותו, וזה לכל הדיעות באמת גיל מאד צעיר למות בו.
אני אישית לא כעסתי עליו,כי הבנתי שהוא פעל מתוך מצוקה מאד עמוקה.
אבל כן מכעיס אותי מאד שהורים לילדים מתאבדים.
הם מותרים אחריהם ילדים יתומים וחסרי אונים, וחוסר ההתחשבות פה הוא בלתי נסלח בעיני.
כל התאבדות היא אנוכית.
גם אופק התאבד בידיעה שאמא שלו שתישאר מוכת הלם.
בשבעה היא ישבה דוממת,משפילה מבט,והיגון שלה היה קודר מאד.
כלל לא הרימה מבט לעבר האורחים שפנו אליה במלות ניחום.
אבל התאבדות של הורה לילדים זה שיא השיאים של האנוכיות,
וזה מרתיח אותי.
הילדים נשארים עם תחושה קשה של דחייה ואשמה,
על שההורה לא מספיק אהב אותם על מנת להישאר למענם בחיים.
בזה שהוא מוותר על החיים,הוא מוותר גם עליהם.
מצד אחד - עצוב.
עצוב שמישהו שכל החיים עוד לפניו בוחר לוותר עליהם.
מצד שני - מכעיס.
מכעיס שמישהו שכל החיים עוד לפניו בוחר לוותר עליהם.
{למי שלא נוהג,
זהו תמרור "דרך ללא מוצא".}
כדברי יובל בנאי/משינה:
"נגעה בשמים
לא יכלה לצאת מזה
פתחה כנפיים
כשקפצה מגובה מגדל המים"
http://www.youtube.com/watch?v=9JjmxkW_NfU
גם הוא, כנראה, לא יכול היה לצאת מזה.
גם אני.
כשכתבתי אותו,עשיתי כמה הפסקות.
לא יכולתי לכתוב אותו ברצף,כי בכיתי, והייתי מאד עצובה.
כתבתי כל פעם קצת, במשך כמה ימים.
תודה,שרון
}{
היום בדיעבד,אני מתחרטת על ההתנהגות שלי בסוף הקשר שלנו.
לא הייתי חברה כשהוא היה זקוק לי.
הוא חיפש אוזן קשבת, והוא ידע שאצלי יוכל למצא אותה,
אבל אני דחיתי אותו ואת המצוקה שלו.
הוא דיבר הרבה, דברן כזה בלתי נלאה ומאד אנרגטי.
ובאותה תקופה לא יכולתי להעניק לו את ההקשבה הזו.
כי לא היה לי חשק לדיבורים האינסופיים שלו.
הוא היה טיפוס שמאד מרוכז בעצמו.
אני לא יודעת אם זה שהייתי עונה לו בפעם האחרונה שצילצל - היה משנה משהו.
כנראה שלא.
אבל בכל זאת יש לי רגשות אשמה בנוגע לכל העניין,
כי אולי זה בכל זאת כן היה משנה את הרגשת הבדידות התהומית שלו.
אולי זה היה נותן לו תקווה.
הערכתי את היצירתיות שלו מאד.
הוא מאד אהב מוסיקה,במובן העמוק של המלה.
ידע לנגן על כלים קשים כמו כינור (אחד הכלים היותר מסובכים לנגן עליהם),
היה לו כישרון עיבוד באופן מעורר קינאה,
ואוזן מוסיקלית נדירה.
מדי פעם אני נכנסת לעמוד שלו להאזין לשירים שלו.
נכון.
גם לי קשה להכריע מהי עמדתי.
אולי כי זה גם וגם.
מצד אחד, ראי תגובתי למיא.
מצד שני, לא יותר קשה להישאר ולהתמודד, מאשר לעזוב הכל ולפרוש מפה ?
אני מניחה שזו דרך אחת להסתכל על הדברים.
מצד אחד היה כאן אומץ.
ברגע האמת,
אני לא הייתי מסוגלת לבצע את המיתה האיומה הזו,
אילו הייתי ניצבת שם ורואה את כל הגובה הזה.
הייתי מתחרטת ברגע האחרון,גם אילו הייתי במצב מאד קשה.
כולנו היינו (בשלב כזה או אחר) ברגעים כאלה של עצב עמוק ותחושה שאין טעם,
ואולי אפילו שקלנו ברצינות להתאבד.
רק מעטים הלכו עם הצעד הזה עד הסוף.
(וטוב שכך).
יש אנשים שניסו ולא הצליחו.
אולי קיוו להינצל בתת מודע.
אבל אופק לא קיווה לכך.
מבעוד מועד הוא דאג לביטוח חיים,
בכוונה תחילה.
הדרך שהוא בחר בה היא סופית,
והוא ידע שאם הוא קופץ - לא קיים סיכוי ריאלי שינצל.
אולי רק בדרך נס.
פתאום אני תוהה ביני לביני,
אם רק בני אדם מתאבדים,
או שהתופעה הזו קיימת גם אצל בעלי חיים אחרים.
מעניין.
בדיוק.
זה זה תחום מאד מורכב בחיים שלנו.
כשאין,
וכשהחוסר מביא למצב של דאגה -
אני מניחה שזה באמת יכול להדיר שינה,
באופן המילולי של העניין.
אנשים לא נרדמים,הם חסרי מנוח.
אפרופו חג החירות - אין חירות כשאין כסף.
עצמאות כלכלית היא חופש בכל מובן המלה.
כמו שכתב חברנו סיילנס, "הכל ספקולציות ופרשנויות". אולי הוא חלה בדכאון עמוק ולא יכול היה לסבול יותר. אולי הוא ראה את הצעד שעשה כמעשה הירואי. אף אחד לא יודע באמת מה עבר לו בראש.
כאשר בנאדם שוקע בדיכאון (באם זו סיבה פיזיולוגית/נטייה תורשתית ובאם זו סיבה חברתית/כלכלית/משבר אישי וכו') והוא מחליט לבחור במוות, קשה לעצור אותו מהחלטה שכזו.
הפוסט עצוב ביותר. הרגשתי צורך להסדיר נשימה אחרי שקראתי אותו.
סיפור מאד עצוב.
פוסט מאד יפה.
בחרת להלל את זכרו ולהביא
את סיפורו לכאן. יפה מצדך.
צר לי על אובדנך, אפילו אם
לא הסתדרת אתו בתקופה שלפני,
זה עדיין אובדן, וזה קשה.
הוא נשמע כמו בנאדם מיוחד.
יהי זכרו ברוך.
בטוח שזה שיא כלשהו שאחריו אין יותר שום שיא.השיר הזה יפה במיוחד בעיניי.
אין לי איזו משנה סדורה ביחס לאומץ או העדרו אצל כאלה שמתאבדים, רק ה 'חבל' הזה...
והפוסט שלך יפה במיוחד, ועצוב.
מזעזע.
בעיקר כי ראיתי מקרוב, לדאבוני, מה חובות כספיים גורמים לאנשים.
הרבה צער וחולי ולפעמים גם מוות, מבחירה או שלא.
לא סתם המונח "דמים" = "כספים".
מה ???!!
אתה טיילת באיזור ושמעת את זעקותיו ?
האם הכרת את א' אישית ?
הכל ספקולציה ופרשנות, מה שבטוח זה העובדות, העובדות הן שהוא מת, ושזה עורר בך תגובה אמוציונאלית שאת מתמודדת איתה, במקרה הייתי בקרבת מקום כשזה קרה..
תודה אנוצ'קה, יקירתי
}{
אני מאד מחשיבה מחמאות ממך,יותר ממחמאות של אחרים,
כי הכתיבה שלך מעוררת קינאה, וברוב המקרים מאד מדוייקת וחודרת מתחת לעור.
(דווקא את הסיפורים היותר עוצמתיים שלך ,מחקת מהבלוג..אולי תשקלי להחזיר ולהעלותם שוב ?)
ואפרופו מה שכתבת בהקדמה בפוסט האחרון שלך ("בעעע"),
שרלוונטי לפוסט הנוכחי שלי,
תשמרי על עצמך הכי קרוב שאת יכולה,
ותיזכרי שהכל זמני.
אנחנו פעם למטה, פעם למעלה,
זה כל הזמן משתנה ומתחלף ומתעתע בנו.
גם אם עכשיו רע,(וכולנו היינו בשפל),
"מחר יפציע יום חדש" כמו שאמרה סקרלט.
ואז זה יעבור ויהיה מאחורייך.
}{
עצוב.
כתבת נפלא ומרגש.
אני שומרת למזכרת.
תודה,יריב
}{
לא. לא חושב שיש לי מיילים/מסרונים מאנשים שעברו לצד השני. וכמובן שגם את יכולה תמיד לבחור להיפרד מהתכנים הללו.
וכן. חשוב לזכור. כי זה מעיד/מלמד אותנו כל מני דברים. גם עלינו וגם על אנשים אחרים/עולם/חיים
יופי של פוסט.
תסבירי .
למה את חושבת שלא היה לו סיכוי ?
בגלל החובות ?
פוסט מצמרר.
לא, לא היה לו סיכוי להנצל.
אז אם אני יורדת לסוף דעתך,
אתה טוען שזה מה שרצה הגורל,שככה היה צריך לקרות ?
שזו לא בחירה ?
שהיה עליו למות,ולכן התאבד ?
אני משוכנע שלא התאבד משמחה.
ויתכן שמצבו הכלכלי היה רע ומר. גם אני התנסתי במצב כזה לפני לא הרבה שנים ועוד כלוא בתוך המצב לזמן לא ידוע.
יתכן שזה לחץ לו על מנגנון הקיום שטבוע בנו. יתכן שאיבד תקווה. ובחר לא להתמודד.
וחבל. עם כל החברים הללו שבאו לשבעה. ועם כל הכישרון. אם היה לו קצת אורך רוח יתכן שהיה נמצא במקום אחר לגמרי (לא התכוונתי לגבי חי/מת) ואם לא אז אולי בשלב יותר מאוחר.
בחר בדרך הקלה לדעתי. התפטר מהחיים. נשמע שהיה מעניין ומועיל אם היה עוד איתנו.
תודה יניב
}{
לא יודעת אם הכי טוב,אבל מסכימה שהוא הכי עצוב.
וזה כמובן סיפור אמיתי מהחיים,לכן הוא נוגע לאנושות,
ולשאלות הרות גורל של בחירה.
הוא ממש לא היה הטיפוס הזה שהיית מאמין שהוא יוותר.
לא אדם פסיבי או מופנם.
בכלל לא.הוא אהב טבע,הוא אהב אנשים,היתה בו תשוקה לחיים ולעשייה.
הוא היה פטפטן,דמגוג,מהאנשים האלה ש"יודעים לדבר", היה יצירתי,איש עשייה,יזם חברתי,פעיל מאד ובעד ערכים של שמירה על איכות הסביבה,סוציאליסט,נדיב מאד.
לדוגמה,היו לנו שיחות,חלומות ותוכניות על הקמה משותפת של התיישבות אקולוגית ברמת הגולן או בגליל עם הח'ברה שהסתובבנו יחד באותה תקופה.
הוא היה אפילו מעט יהיר כזה,לא אדם צנוע מטבעו.מגלומן לא קטן.
זה היה צירוף של חוסר מזל ורצף של כישלונות בחודשים האחרונים בחייו,שבהם איבד הרבה מאד כספים ונקלע לחובות עצומים.
הוא הפיק אירוע מאד מסובך ורב משתתפים בכיכר רבין,ואחרי שהאירוע נכשל - הוא היה אמור לשלם לכל האמנים שלקחו חלק באירוע, וככה נקלע לחובות אסטרונומיים.
ובככל,הוא היה תמיד חסר כל.
הקלישאה של האומן מוסיקאי חסר הפרוטה.
בלית ברירה, הוא נאלץ לעזוב את הבית ששכר בכפר וחזר להתגורר עם אמא שלו בעיר.
בהופעה האחרונה שלו לפני מותו,
בפאב עם חומר מקורי יפיפה,היינו רק החבורה הקבועה הקרובה שלו.
זה מאד איכזב אותו שהיו מעט אנשים,הוא היה נראה מדוכדך.
כשבועיים לפני שהתאבד,
חברה משותפת של שנינו סיפרה לי שפגשה אותו.
הוא יזם איתה פגישה עיסקית לצורכי מימון.
לפיה,היה נראה רע מאד,מוזנח,ודיבר לא לעניין.
היא אמרה שהוא נראה מאד טרוד ומבולבל.
לא אופק שכולנו מכירים.
כאילו לא ישן שבועות.
וששאלה אותו על כך, ענה לה שאכן לא ישן הלילה, וביקש ממנה מימון לאירוע שהוא מתכנן להפיק.
היא סירבה לו,כמובן.
מעד או קפץ,
כשהמוות קורא לך אתה בא,
הפוסט הכי אמיתי וטוב שלך עד עכשיו. אין לי מילים.
אופק לא ראה את האופק
(השם בדוי וגם הדימוי)
אבל למה בעצם. במבט מהצד. למה ?
החים לא פשוטים. אבל כל שלב בהם מעניין ומאתגר ואז עולים לשלב הבא (כמו במשחק מחשב) ובסופו של דבר מגיעים לקו הסיום. וכשמסתכלים אחורה....... מקווה שזה עם המון סיפוק ?!
שיהיה לו לבריאות. איש אישה ודרכם. בחר את הקצרה.