(כשאין) אופק
בשבוע האחרון לחייו,חתם על פוליסת ביטוח חיים מורחבת. את אופק (השם בדוי,הסיפור לא), פגשתי בקומזיץ פרידה של חברה משותפת בטרם עזיבתה את הארץ לפריס.
מה שחיבר בינינו היתה המוסיקה. השיר הראשון שהוא בחר לנגן,בעיניים לחות, ביושבנו מסביב למדורה, היה "יש לי סיכוי" של אביתר בנאי.
חול המועד פסח. כמו עשרות מטיילים בכל הארץ, אופק קם בבוקרו של אותו יום ראשון ונסע בגפו למקום שהכי היה מחובר אליו בארץ. הוא התוודה בפני פעם,באחת מהשיחות הליליות שהיו לנו, שהיה רוצה למות בטבע, ושאילו היה יכול לבחור , לגביו המדבר הוא הלוקיישן האולטימטיבי למוות.
הוא נסע בטרמפים עד לדרום הארץ, לאיזור ההררי של המכתשים. (אני בכוונה נמנעת מלציין את שמו המפורש של ההר, על מנת לשמור על חיסיון הפרטים,וכדי לטשטש את אפשרות הזיהוי של המקרה).
אופק לא לקח עימו כסף,וגם לא טלפון נייד או מסמכים מזהים. הוא ידע בדיוק לאן פניו מועדות, התרחק מהמוני המטיילים בסביבה, עד שהגיע אל נקודת התצפית של המצוק, שם היה בגפו, במלוא מובנה של המלה. הכי לבד שיש,רגעים ספורים לפני מותו,רק הוא והטבע,כמו שתמיד חלם.
הנה עוד רגע הוא מגשים את חלום המוות שלו ומשתחרר מהכל. מחייו הקצרים,מכשלונותיו,מהעתיד הלא ברור,מהפחד,מתחושת ההחמצה,מהתקווה. כל חובותיו הכספיים יוחזרו בזכות ביטוח החיים, שדאג מבעוד מועד לחתום עליו. אימו לא תצטרך לשאת בנטל.
הוא התבונן לעבר האופק. אופק כבר לא ראה את האופק.
וגם לא צל של תקווה ועתיד. עוצמת הייאוש שלו היתה בלתי נסבלת, ובדיוק ברגע הזה,כשלא יכול עוד לשאת אותה, הוא ויתר. מגובה עצום ובלתי נתפס של מאה וחמישים מטרים, הוא קפץ מהמצוק אל האיין.
זעקות השבר שבקעו מגרונו נשמעו למרחוק, והרעידו את המטיילים הרבים שבאיזור . הם הזעיקו באימה את כוחות ההצלה מתוך אמונה שהמטייל "נפל ". האיזור בו נמצאה גופתו היה בעל תנאי שטח קשים, ולכן החילוץ המורכב ארך במשך כשעות ארוכות , משום שהגישה אל הגופה היתה מסובכת,והתאפשרה רק באמצעות מסוק. ברדיו ובאמצעי התקשורת דיווחו על המטייל הצעיר בן העשרים ושבע שמעד אל מותו, וכך הצליחה התוכנית שלו בקשר לכספי הביטוח שיכסו את חובותיו הרבים.
ללוויה שלו הגיעו כל חבריו המוסיקאים וניגנו את שיריו. אופק היה מוסיקאי - יש לו עמוד במי ספייס,ולאחר מותו הקימו חבריו עמוד לזיכרו גם בפייסבוק.
מאז ילדותי ועד היום, בשלושים ושלוש השנים שאני חיה, מעולם לא היו לי בכל ימי חיי כמות מספרית עצומה של חברים, כמו שראיתי בשבעה בבית אימו של אופק. המונים הם היו - מאות באו לחלוק לו כבוד אחרון. אני לא זוכרת שאי פעם הכרתי מישהו שזכה לכל כך הרבה חברים. האם הוא ידע להעריך זאת ? אחרי מותי,כמה יבואו ללוויה שלי, לנחם את משפחתי האבלה בשבעה עלי ? וכולם חברים אמיתיים ממשיים.לא וירטואלים כמו פה בקפה.
בתום הלוויה,כשישבנו במרפסת הקומה התשיעית שבבית אימו, הבטתי אל האופק בצער.
כמות כזו של חברים מקסימים היו לו ,לאופק, ובכל זאת כמה לבד הוא הרגיש באותו יום ראשון השחור והגורלי בחול המועד פסח, בו יצא את פתח ביתו לעבר מותו, בידיעה ברורה שזה הסוף. שאין לו סיכוי להינצל.
כמה בודד הוא היה ברגעיו האחרונים, רק הוא והשקט שהקיף אותו, נושא עיניו המפוחדות אל ההרים הדוממים, נפרד מהמראות האחרונים שיזכה לצפות בהם , ואיתני הטבע שמסביב מצידם החזירו לו מבט אחרון, כשגופתו נשמטת אל הקרקע, עפה ברוח בין שמים לארץ, כל הדרך אל התהום, עד החבטה הסופית והמוחלטת על הסלעים.
המצוק ממנו התאבד א'
מרפסת התצפית של ההר |
