שלח את עמי

43 תגובות   יום שני, 29/3/10, 00:14

 

קוּמוּ, תֹּעֵי מִדְבָּר, צְאוּ מִתּוֹךְ הַשְּׁמָמָה;

עוֹד הַדֶּרֶךְ רָב, עוֹד רַבָּה הַמִּלְחָמָה.

רַב-לָכֶם לָנוּעַ, לָנוּד בָּעֲרָבָה –
וְלִפְנֵיכֶם פְּרוּשָׂה דֶּרֶך גְּדוֹלָה, רְחָבָה.

רַק אַרְבָּעִים שָׁנָה נֵתַע בֵּין הֶהָרִים –
וּבַחוֹל טָמַנּוּ שִׁשִּׁים רִבּוֹא פְּגָרִים.

אַל-נָא יַעַצְרוּנוּ פִּגְרֵי הַנֶּחֱשָׁלִים,
שֶׁבְּעַבְדוּתָם מֵתוּ – נִפְסַח עַל-הַחֲלָלִים!

יִרְקְבוּ בִקְלוֹנָם סְרוּחִים עַל-צְרֹרוֹתָם,
שֶׁבִּכְתֵפָם נָשְׂאוּ מִמִּצְרַיִם אוֹתָם.

יִמְתַּק לָמוֹ חֲלוֹמָם, חֲלוֹם רֹב בְּצָלִים, שׁוּמִים,
דְּוָדִים מְלֵאֵי בָשָׂר רַבִּים וַעֲצוּמִים.

עוֹד הַיּוֹם אוֹ מָחָר יַחֲלֹק רוּחַ קָדִים
עִם הָעַיִט גּוּפַת אַחֲרוֹן הָעֲבָדִים.

קוּמוּ אֵפוֹא, נָדִים! עִזְבוּ אֶת-הַשְּׁמָמָה!
אַךְ אַל-יַעַל קוֹלְכֶם, דִּרְכוּ עֹז בִּדְמָמָה!

פֶּן-צַעַדְכֶם יַרְגִּיז מִדְבָּר וְנִרְדָּמָיו –
אִישׁ וְאִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע הֵד פְּעָמָיו!

אִישׁ בִּלְבָבוֹ יִשְׁמַע קוֹל אֱלֹהַּ דֹּבֵר:
לֵךְ! הַיּוֹם אֶל-אֶרֶץ חֲדָשָׁה אַתָּה עֹבֵר!

לֹא! לֹא לֶחֶם קְלֹקֵל, שְׂלָו וּדְגַן שָׁמָיִם –
לֶחֶם עֶצֶב תֹּאכַל, פְּרִי עֲמַל יָדָיִם!

לֹא! לֹא אֹהֶל תֹּהוּ וַעֲלִיּוֹת שְׁחָקִים –
בַּיִת אַחֵר תִּבְנֶה, אֹהֶל אַחֵר תָּקִים!

כִּי מִלְּבַד הַמִּדְבָּר תַּחַת הַשָּׁמָיִם,
עוֹד לֶאֱלֹהַ עוֹלָם גָּדוֹל רְחַב יָדָיִם.

וּמִלְּבַד יְלֵל הַיְשִׁימוֹן, דְּמִי הַצִּיָּה –
תִּרְגַּשׁ תַּחַת שִׁמְשׁוֹ אֶרֶץ יְפֵה-פִיָּה."

 

 

Let My People Go - שלח את עמי,
השיר נישא בליבי כבר כמה ימים ובמיוחד היום. את השיר הזה אני אוהב במיוחד לשיר כשאני שוטף את מיכל המיץ לאחר הייצור. קירות המיכל מגיבים נהדר לקולי ומעצימים אותו - לא שקולי שקט גם ככה. אני שר את הגירסה האנגלית ומייד ממשיך בגירסה העברית ולפעמים במעורב.
אני חושב לעצמי - האם לאנשים האחרים כאן יש שירים שכל כך מדברים אליהם. - יש גם שירים אחרים שמדברים אלינו כפי שאתם יודעים. מדברים מהחינוך שקיבלנו ומהתרבות שלנו ומזה שגדלנו להמשך תרבות החופש הביטניקית/היפית ומדברים גם סתם מארועים אישיים בחיים. מסתבר שלא. אין כלום שתופס אותם. בכלל לקח זמן עד שהבינו שכש-רון שר לעצמו או בקולי קולות (כי לא מתבייש מאף אחד)  זה לא בגלל ששתה. לקח להם זמן להבין שאני כל כך לא משועבד עד שאיני משועבד גם לשתיה. הסברתי לסובבים - בעיקר בעבודה - שיש לי רדיו בפנים שאי אפשר לכבות ולפעמים (הרבה פעמים) זה יוצא החוצה. ושתבינו - אני זייפן אבל בטח שאני לא מתבייש ובטח שאני לא קטן.
 
אז את הפסח לא אחגוג. אבל אני חי אותו כבר ימים לפני. הסדר עצמו, כאן לבד, לא ממש נחשב בעיני. זו התחושה שמרוממת אותי/אותנו. בשנים ראשונות ערכתי סדר לבד. ערכתי משאל באינטרנט איך מכינים מצה. זכרתי מילדות שהכנו מצות על כירה מאולתרת מבוץ ולבנים ועליה מכסה של חבית. אבל המתכון נשאר בידי הגננת.... אז לא קיבלתי תשובות ברורות. אחי אמר שאת החורים במצה עושים עם מזלג ואחותי אמרה שהיא לא יודעת אבל מה שהיא כן יודעת שעושים מהר ובחיפזון. טוב, ניסיתי ויצאו דיקטים.
יין ישראלי נמצא בחנות האלכהול (הממשלתית) האזורית. (אין מכירת משקה אלכהולי בשום חנות אחרת וכך שגם אין שום תחרות מחירים.... עד כאן כלכלת שוק חופשי). והעיקר - לקחתי הגדה מסורתית והגדה קיבוצית וקראתי כל אחת את כולה אני לבד. חלומי התגשם - לקרוא את כל ההגדה לבד מבלי להסתפק רק בחלק האחד המוקצה לי. כל ההגדה שלי. כל ההסטוריה שלנו וכל המסורת איתי ושלי.

פעם פעמיים גם התחברתי באינטרנט לסדר של הקהילה הרפורמית (ניו יורק?) לעריכת סדר משותף. הרי מי עוד מאפשר שימוש באינטרנט במשך החג אם לא הרפורמים. בפעם השניה הבנתי שזה סדר מוקלט מראש שחוזר על עצמו מידי שנה.

כמה פעמים כיוונתי את ביקורי בארץ בדיוק לסדר פסח. לפעמים בקיבוץ ולפעמים לסדר אצל אחותי בקריית שמונה.

מכל חגי ישראל סדר פסח הוא החשוב ביותר עבורי. הסמלים שבו מדברים אלי. החרות. החרות. זכות בסיסית של כל אדם באשר הוא (גם הפלסטינאים). החרות הנפשית של כל אחד. וחג האביב. חג הטבע המתעורר. הבאת העומר - קציר הקמה. אני ממש מדבר גבוה כרגע אבל זה בא מעמקי הנפש. זוכר את טקסי קציר העומר. בחורים צעירים עם חרמשים נעמדו בשורה בפאתי השדה. אחד בעל קול בריטון אדיר היה שר שיר פותח ואז קורא בקול "האקצואור" וכל המשק מסביב לשדה עונה לו פעמיים "קצואור קצואור". ממשיך לשיר ושוב שואל "האקצואור..." והקהל משיב. והבחורים מתחילים לקצור ויפות המשק באות אחריהם ואולמות אלומות ובאוויר עולה ריח חציר קצור ובערך אז גם שוקעת השמש ובערב מובאות האלומות ע"י הילדים הקטנים לסדר הפסח שרוקדים איתן איזה ריקוד.

ובסדר אני נועל את הסנדלים החדשות ולבוש במכנסי השבת עם הקפל החדשים וחולצה לבנה חדשה. יושב על ספסל עץ לא נוח על יד שולחן ארוך וגבוה שכמוהו עוד עשרות בחדר האוכל או אולם התרבות. אני מקפיד לשבת כך שאראה את זו שרוקדת איתי עז וכבש וגם קרקוביאק ושאראה גם את זו שרוקדת איתי פאסה-דובלה ושבכלל התחילו עכשיו להתפתח אצלה משהו משהו...(צריך להזמין אותה לסלואו..אבל את הקשר אצור עוד בהורה). יושב ומקשיב ובולע כל קטע קריאה. ממש מקשיב - לא מחסיר מילה. כל שנה מחדש בהדרת קודש אמיתית. בשלב מסוים מתחיל לתרגל את קטע הקריאה שלי. וברגע במתאים נעמד ומתחיל דווקא ברגע שקט, דומיה. שיתכוננו. ואז קורא את קומו תועי מדבר של חיים נחמן ביאליק. מסורתית הקטע הזה ניתן לי או לקריינית קול ישראל שחייתה איתנו מלכה שמחוני (שלימדה אותי קריינות). כשניתן הקטע לה אני הקראתי משהו אחר. קורא ב"ריש" לשונית (לא גרונית) וב"עין" מתלעלעת מהגרון. קורא באופן המוליך אל שיאים ומורדות. מעלה לקראת שיא לקטע של "כל איש ואיש בלבבו ישמע קול אלוה דובר" ואז יורד לשקט המשכנע של הקול האלוהי שבלב "לך היום אל ארץ חדשה אתה עובר". ובסוף מושך את המשפט האחרון בצורה המהללת כל מילה ומילה שבו "כי מלבד המדבר תחת לשמיים עוד לאלוה עולם גדול רחב ידיים. מלבד ילל הישימון, דמי הציה (סינקופה) תרגש תחת שימשו (עוד סינקופה) ארץ י-פ-ה-פ-י-ה".
ואחרי זה ארוחת הסדר ואחר כך שירי אביב ותם הערב. כך מידי שנה בשנה הסדר שלי.

מה שאני אוהב בהגדה הקיבוצית שהיא ממש מספרת ביציאת מצריים. מקיימת בגדול את המצווה של סיפור יציאת מצריים. יש גם הודיה והלל אבל סיפור היציאה לחרות מהווה את מירב ההגדה.

ולאחר פינוי השולחנות ואיסוף הכסאות והספסלים ריקודי העם. תמיד הורה. המון הורה. הורה צריך לרקוד עם שניים שלושה כפתורים פתוחים בחולצה. חייב להיות צווארון ששוליו יתנפנפו על הכתף ואת השרוולים מקפלים קיפול או שניים. וגם בלורית רצוי שתהיה. הורה רוקדים עם כתפיים שמוטות, ככה כאילו שללא מאמץ כלל. את יד השכן למעגל אוחזים בקלילות. את הרגליים מקפיצים בקצב הנכון בצורה הנראית תמיד לעין כאילו שנעשה היטב ונכון אבל כמו כבדרך אגב. כך גם בריקודי הזוגות שבאים אחר כך. הכל כאילו קל. כמעט כמו לא איכפת - אבל באמת - כמה שאיכפת. ובריקודי הזוגות יש לסובב את בת הזוג בדיוק נכון ובאופן שיתן לה מרחב לבטא עצמה אבל להיות שם שוב בדיוק בזמן לתפוס את ידה לצעד או לסיבוב הבא. והזרוע חשה בעלומיה המתפתחים וכאילו במקרה וגם לא איכפת לה ובעצם רוצה. והריקודים נמשכים ותמיד לקראת בוקר הערב נגמר מוקדם מידי.

אז זהו אני את הסדר שלי עשיתי - עכשיו תורכם

חג שמח


חג חרות גם לגלעד שליט שללא חשבון ישוחרר כבר ומייד משיביו.
 
 
אפיקומן 
שם השיר GO DOWN MOSES הזכיר לי את השיר החדש יחסית (ולכן כנראה לא נמצא על גבי CD או טייפ) WAY DOWN של ידידי הטוב אבנר שטראוס ושבחיה בת ישראל (סיפור קולי מדהים בפני עצמו).  http://cafe.themarker.com/view.php?t=1209435&p=0 שירת גוספל מקורית עוצמתית. 
 

 לקצור בחרמש למדתי בילדותי וגם כאן יש לי חרמש למקרים שצריך מעט ירק או שלא כדאי להביא את הטרקטור לשדה או שהוא מחובר לכלי אחר.

יש לכך טכניקה מיוחדת. הנפה לצד ימין רחבה ושטוחה ובמקביל לפני האדמה. (לא גבוה). תנועה מעגלית שטוחה מימין לשמאל אל הירק הנקצר תוך נעילת שרירי הזרועות ושרירי החזה שבינהן. פעולה החותכת את הירק הנקצר. וחוזר חלילה תוך קידום רגל מוליכה. באם סידרת הפעולות החוזרת על עצמה מבוצעת נכון, נערמת תלולית של ירק קצור לצד שמאלו של הקוצר שהולכת ונמתחת לאורך כל השורה. קוצר היוצר תלולית כזאת מראה שהוא יודע את המלאכה. כעת לא נשאר אלא לגבוב ולהעמיס לעגלה.

 

ובהבאת עומר סימלית זו אסיים לא לפני שאוסיף שבסופו של דבר כן ערכתי סדר כדרכי.  כנראה היית במצב רוח מתאים. ריגשית. חושבים שהרגשות שייכים לנעורים אז אומר שהנעורים הולכים ומתעצמים עם השנים.


אכן קראתי בקול ובהטעמה את כל ההגדות שברשותי. וחשתי אותן ואת מובנן בעוצמה אדירה. במקביל עורכת משפחתי את הסדר בארץ ובעוד דקות אחדות וודאי יתקשרו אליי - או אני אליהם.

 

חג שמח :)

 

רון 


תוספת.
ה"סדר" הזה לא יהיה מושלם בלי חד-גדיא של חווה אלברשטיין שלא מרבים להשמיע אותו. אלי הוא מדבר תמיד - אז אצלי הוא לא יורד מהבמה.
 
וכמו מתנה משמיים הביאה אילנה אדנר את אותו החד-גדיא בביצוע מקהלת נשים ערביות ויהודיות מיפו,
 
 חג שמח והחירות - החירות
דרג את התוכן: