לפעמים זה קורה, דווקא ברגע שאת הכי לא מוכנה, לא חמושה עם שני רימונים ועוזי, זה מגיע.

העבר מופיע לנגד עינייך ולא עוצר לרגע לשאול עד כמה זה  מתאים לך.

בכל זאת שנים עברו והאיש? 

בסך הכל דמות משנה בחייך. זה לא מה שרצית. אם זה מהסיבות הנכונות ובין אם לאו, הוא כאן.

מול הפרצוף התייצב ולא רוצה לזוז. לא משנה כמה שנים עברו מאז, לא משנה עד כמה את רחוקה, עכשיו הוא כאן, וזה גורם לבלבול.

והבלבול? גורם לרצון לשמור על  פאסון.

לשכוח שהאיש הזה, שבעבר גרם לסכסוך בינך ובין עצמך, נמצא פה. יושב מולך באותו  השולחן. ואת לרגע שוכחת שהוא כבר לא באותו מקום מכל מיני סיבות: כי הוא נשוי, כי יש לו ילד, כי הוא התקדם. ואת זוכרת שהוא אמר פעם, זו יכולת להיות את.

את האישה הקטנה שמאחורי חלון המטבח, את זו שמחתילה, ומניקה.

ובמקום לשבת כאן שתויה ומלאת הרהורים, על מה שהיה ועל מה שיכול היה להיות את קמה ומתרוממת נזכרת באיש שממתין לך אי שם תחת השמיכה, ממתין לבואך. האיש לו נדרת נדר עשרות לילות תחת הסדינים, לו הקדשת את ימייך ושמרת לילותייך.

והעבר? הוא כבר עבר. בכל זאת יכולת ולא רצית, יכולת והנדת בראשך לשלילה.

הריי זה לא באמת מה שאת רוצה.