פסח עוד יום, ויש עוד פוסט אחד שחשוב לי להוציא לפני החג. אבל הוא שבוע שמונה עשר, ואני רק בשישה עשר כאן. אז אשים אותו אולי מחר, כי בכל זאת חשוב לי לשמור על איזה רצף כרונולוגי.

חשבתי שאגיע אליו עד פסח אבל זה זז לאט יותר ממה שחשבתי, אני, אני זזה לאט יותר.  

בכל מקרה, ערב חג, וחג שמח, אני מנסה לעשות אותו חג של נקיון פנימי. מהחיצוני התיאשתי כבר, הבית לעולם לא יהיה נקי ומסודר. אז את עצמי, אני מנסה להכין.

אני חושבת על זה שבשנה הבאה בפסח אהיה עם תינוקת בידיים. זה מוזר לי ברמות שאי אפשר בכלל לתאר.

אבל כל זה עוד יגיע בעתיד עבר שאני מעוותת לעצמי כאן.

שבוע שישה עשר           12.1.2010     

עשינו סקירת מערכות ראשונה. בעלי בא איתי.

זו פעם ראשונה שהוא רואה את מה שיש לי בבטן. הוא היה קצת בשוק.

עד עכשיו הוא הצליח להתעלם מההריון הזה.

יש עשר אצבעות, בכל אחת מהגפיים. ספרנו, יש לב עם חדרים ומוח מחולק, יש כליות ועוד כל מני איברים פנימיים, יש עיניים ואישונים ושפתיים לא שסועות, בסך הכל יש את כל מה שצריך.

כשהרופא הגיע לאזור האגן הוא שאל אותנו אם יש ילדים בבית ומה הם, אמרנו כן, יש, שני בנים.

הוא שתק, לא אמר כלום,

אני ניסיתי להבין אם מה שאני רואה זה משהו או כלום.

יש או אין שם משהו בין הרגליים. לעזאזל. 

אבל שתקתי, לא אמרתי כלום וחיכיתי לרופא. 

הוא שלח אותנו לעשות סיבוב ולחזור מאוחר יותר, אין מספיק תנועות, ולמרות שאכלתי חבילת שוקולד ושתיתי תותית ונקטר מנגו ועוד איזה משהו זוועתי אחר, הוא לא היה מרוצה מכמות התנועות.

אז אכלנו גלידה וחזרנו והוא בדק עוד קצת ועדיין לא אמר. 

רק בסוף, בסוף

בסוף

בסוף,

אחרי שכבר התלבשתי, הוא אמר "שני בנים אה... טוב, עכשיו יש לכם בת" נתתי צווחה קטנה, והוא ובעלי הסתכלו עלי כמו על מפגרת.

לא העזתי לקוות. גם עכשיו אני לא מעיזה לקוות, אני אחכה לסקירה השניה, או למי שפיר אם אחליט לעשות כדי להיות בטוחה לגמרי שזו בת.

לא הגיוני. 

ויחד עם הידיעה הזו התחילו לעלות לי גם כל מני חרדות.לא יכול להיות הכל טוב, אם זכינו בבת, אז בטוח משהו לא בסדר איתה. 

בשיחה עם הרופא אחרי הסקירה הוא אמר שיכול להיות וקיים חשש לריפלוקס בדרכי השתן. הוא לא הסכים להסביר לי מה זה כדי לא להפחיד אותי, ואני ניסיתי להסביר לו שחוסר ידיעה מפחידה אותי הרבה יותר מידיעה.

אני צריכה להיות מוכנה לגרוע מכל, ואז כשקורה משהו טוב יותר אני מרוצה.

בתשעים ותשעה אחוז מהמקרים אני יוצאת מרוצה.

זו שיטה טובה מאוד לדעתי.

הוא אמר שהסיכויים קטנים ושזה רק חשש לחשד ושלח אותי הביתה.

אז בדקתי ברשת, כמובן. 

זה פתיר, במקרה הכי גרוע נדרש ניתוח קטן אחרי הלידה.אני נושמת לרווחה. אם זו הצרה שלנו אני מקבלת אותה בשתי ידיים.  

הוא לא היה כל כך נחמד אבל מאוד מקצועי.

שבוע שישה עשר           18.1.2010

אחרי התלבטות החלטתי לעשות את בדיקות הסקר הגנטי לצפוי סטטיסטי של תסמונת דאון.

למה התלבטות, כי אפשר לגלות תסמונת דאון בבדיקת מי שפיר, ואני יודעת שאם התוצאות של הסקר הגנטי הזה, סקר, תסקיר? לא יודעת איך קוראים לזה בדיוק, יגידו שהסיכויים לתסמונת דאון הם נמוכים אני אתלבט מאוד אם לעשות את בדיקת מי השפיר. 

אני מתלבטת, תמיד, כל הזמן ובכל דבר כל החלטה שאני לוקחת מלווה בעשרות תרחישים הגיוניים יותר או פחות לתוצאה שלה ולתתי התוצאה.

אז אם אני לוקחת החלטה לעשות את הבדיקות הגנטיות האלו, זה אומר שאני מביאה על עצמי התלבטות גדולה מאוד במידה והכל בסדר.

ואם חס וחלילה משהו לא בסדר?

 זו הרי סטטיסטיקה, ועדיין, צפוי לי חודש של תהיות ושאלות ולילות בלי שינה עד שיגיעו התוצאות של מי השפיר.

התלבטות... אבל הכרעתי.

בעלי אמר לעשות מה שאני רוצה, הרופא שלי אמר לעשות, כי עם ההריונות שלי אי אפשר לדעת מה יקרה ואם אדמם כמו בהריונות הקודמים אז אולי נחליט לא לעשות מי שפיר אם הכל יצא בסדר בבדיקות הדם. 

אתמול בשבע וחצי הלכתי לתת דם במרפאה. מילאתי טפסים, כתבתי את הגיל שלי וצחקתי על עצמי. ועכשיו נשאר לחכות שהזמן יעבור. 

אין יותר מדי מה לעשות.

מחכים.

הבדיקה הבאה נדמה לי בשבוע שבעה עשר יחד עם החלבון העוברי.