דברים השתנו עם הזמן. אני יותר מאושרת עכשיו, טוב לי עם הריגושים הקטנים ואני לא זקוקה לריגוש אחד גדול שיהפוך את מצב הרוח שלי לרכבת הרים. זיג זגים זה לא בשבילי.

בפסח הזה מרגיש כאילו משהו... מת, כאילו נגמרה המשפחה ועכשיו איש איש לדרכו יילך. אני תוהה אם אלה הזמנים שהשתנו או שאלה אנחנו. איפה הילדים שלנו יהיו בפסח? והילדים שלהם? האם להם תהיה משפחה לחגוג איתה, או שאנחנו השורדים האחרונים שהתמזל מזלם להנות מהתא המשפחתי החם פעם בשנה?