עמדה מול דלפק של הזמנת הובלות בחנות רהיטים גדולה.  רזה, בת 30 בערך, עור שקוף, קצת מחוטט. לבושה במיני וסריג קל. שיער  שחור מתולתל עד הכתפיים.

הפקיד, צעיר ממנה, מסתכל על הפריטים שביקשה להוביל ואומר לה: "את עם אוטו פה?" , "כן" אומרת לו. "זה יכנס באוטו, חבל על ההובלה" הוא אומר. "אבל אין לי מי שיעלה לי  את זה למעלה" עונה לו בשקט.

"ואין גבר?"  זה מתפצח באוויר, רועם.  "אין גבר?" מהדהד מקצה החנות ועד קצה, למרות שהוא רוכן קדימה ושואל בעדינות, מאוד בשקט.

לא.

היא לא צריכה לענות. הוא רואה במבט שלה, בכתפיים הרזות שמייחלות למגע, בצוואר הרוטט הרגיש, בריסי העיניים שתיכף בוכות.  אין גבר.

הידיים שמחזיקות בקבלת הקניה רועדות מעט. האצבעות האלה שכל כך רוצות לגעת ביד גברית גדולה. רוצות לפרום כפתור עליון בחולצתו, רוצות ללטף סנטר לא מגולח. כתפיה נוטות לפנים, נסמכות על הדלפק  כבניין ללא יסודות .

תלתליה רוטטים על גבה. כבר הרבה ימים שנגעו בהם רק קצותיה של מברשת השיער. כמה היתה נותנת כדי להרגיש את אצבעותיו מטפסות  במעלה העורף, מגששות בשיער הסבוך, מחפשות מעל האוזניים ובתנועות מעגליות רכות גורמות לה לגרגר כמו חתול.

הפקיד מסתכל עליה ומתחיל לרשום את הזמנת ההובלה. פוזל אליה בהסתר.

הייתי יכול אולי לעזור לה קצת, הוא חושב, אולי הייתי לוקח לה לאוטו את החבילה ובערב, אחרי העבודה, אלך להרכיב לה את הכוננית.

מי יודע אולי אזכה קצת מחום ליבה וגופה. נכון שזה לא יפה לנצל חולשה, אבל אולי היא פשוט צריכה את החום הזה ואם אני יכול לתת, אז למה לא?

היא בוהה בו אבל בעצם לא רואה אותו. מעבירה בדמיונה בהבזק את כל אלה שהיו יכולים לעזור לקחת לאוטו את הכוננית הארוזה. כן, היו לה מועמדים להרכבת כוננית. אבל לא החזיקו הרבה. האם זו היא שהבריחה אותם? או אולי פשוט לא מצאה עדיין את האחד והיחיד ?

היא זוכרת את שי. שי היה מתאים פה עכשיו. מושבניק חסון עם עורף של פר.

הוא היה ממש מתאים. היה מניף את הכוננית למעלה כאילו היתה חבילת חציר.

כל כך חם היה מגעו. כל כך נעים היה חיבוקו הגס והחזק. אמנם לא דיבר כמעט, חוץ מלהגיד שהוא רעב ואת השלום בבוקר כשהלך לעבודה.

או ירון, הצפוני המפונק, בודאי היה מזמין סבלים בעצמו. לא היה נוגע בשום דבר קשה או מאובק. לא רוצה להחזיק בשום כלי עבודה, למרות שידיו היו מיומנות היטב במלאכת האהבה. למה הוא הלך בכלל? אמר לה שזה לא היא, זה הוא.

והיה גם הסטוץ הזה עם המוביל של הגז, איך קראו לו? אלכס או אנדרי, הגיע עם בלוריתו הבלונדינית והמבטא הרוסי שלו והפתיע אותה כשגמר לחבר את הגז וביקש רשות לנגן על הפסנתר. מוכשר היה, אצבעותיו פרטו על כל קלידיה. ניגן אצלה סונאטה בשלושה פרקים ונעלם כלעומת שבא. לא חזר יותר.

מה אני עושה להם שהם כולם נעלמים? משהו לא בסדר אצלי?

ג'ולייט הפותחת בקלפים אמרה לה שהיא לא מוכנה לזוגיות עדיין, אבל האביר מחכה לה.

כשהיא תהיה מוכנה, הבטיחה ג'ולייט, האביר יבוא ממש כמו באגדות. אולי עם מרצדס לבן ולא סוס.

אולגה הרוסיה המתקשרת דיברה על הסתיו שיביא עמו רוח קרה ומאהב חם.

הסתיו עבר, גם החורף ועוד שני סתווים אחריהם עברו חלפו.  לא מאהב ואפילו לא חבר לשיחה.

מוכנה אפילו להתפשר כבר על חבר רק לדיבורים. שיהיה שם מישהו עם קול גברי וגרוגרת.  מישהו עם הורמונים אחרים. לא איכפת לה אם יזרוק את הבגדים על הריצפה באמבטיה. היא תכבס לו ותגהץ לו ותבשל לו. רק שיהיה שם בשבילה. ילך איתה לקניות , לסרט, לתקן את הטלפון. שידע לבדוק מים ברדיאטור או יחליף פנצ'ר והיא בעמדה הנשית המסורתית, תעמוד בצד, ידיה על מותניה ותעודד אותו.

"אז מה את מחליטה?" העיר אותה הפקיד, " לרשום את ההובלה?"

"כן כן בבקשה" , אזרה עוז ואספה את עצמה מעוד סצנה של רחמים עצמיים.

"אל תדאגי, אני אשלח לך את המתקין הכי טוב שלנו" אמר  בחיוך מבטיח.

הרימה את ראשה, הודתה לו בגב זקוף,  הסתובבה והלכה לכיוון המכונית. אחרי שהתרחקה מרחק בטוח הליטה ראשה בידיה וכך הלכה הלוך ומעוד לעבר מגרש החנייה