הרעש חזר לדרום. יש קסאם או קסאמים בשדרות, יש הרוגים בגבול המזויין שבין עזה וישראל. לפני שנה וקצת, ממש קצת, יצאנו, צה"ל ובת חסותו - מדינת ישראל על יושביה, להרפתקאה נהדרת. נכנסנו לעזה בכוח ובעוצמה שלא היתה כדוגמתה בהסטוריה שלנו במהלך מבצע. ניתזה אש מהאוויר, מהים ומהיבשה. משנת 2007 עזה נתונה במצור, ועל כן למטרופולין הפלסטיני הגדול והצפוף ביותר - לא היה לאן לברוח. המטרה של כל ההרג והנזק - תגובה. על שמונה שנים של קסאמים בשדרות, תגובה. לפרק את חמאס. התוצאה? פירקנו את חמאס כמו שלבנון השנייה פירקה את חיזבאללה. (לא, אנחנו לא לומדים, וכנראה שפעם הבאה הפירוק כביכול ייראה עדיין, אותו הדבר).
אז מה קרה שחזרה האש לשדרות ולעזה? לא הראינו לכם מה זה? מה, אתם באמת רוצים עוד?
ע"פ ארגוני זכויות אדם, נרצחו במהלך "עופרת יצוקה" כ-300 ילדים. ע"פ דובר צה"ל המחוייב לאמת כמובן, נרצחו "רק" 80.
בכל מקרה, טובי המוחות יושבים לנסח את תגובתם הפוליטית לאירועים האחרונים בשתי הערים שניצבות בגאון זו מול זו וביניהן גבול מלאכותי. שהרי אלה מדוכאים על ידי מדינת ישראל ואלה מדוכאים על ידי מדינת ישראל, ועדיין, על אף האוייב המשותף - איבה כה גדולה בין שתי הערים.
יעלה ויבוא השמאל הישראלי, ידפוק על השולחן בנחישות ויאמר שאש לא מכבים באש. שאנו נכנסים בעוצמה צבאית הרסנית ללבנון, או לעזה - אנו משיגים בדיוק את ההיפך מפירוק חמאס, או חיזבאללה. אנו רק מחזקים אותם, את הדעה עליהם ברחוב, את הנחיצות שלהם, את התלות של אנשים בהם. מצדו השני של המתרס, ימנים רבים יאמרו - לא עשינו מספיק, כנראה. לא נכנסנו מספיק חזק, לא היתה מספיק אש, היינו צריכים להישאר שם עוד חודש, ואולי להרוג יותר, כדי שבאמת יבינו שאנחנו רציניים.
כנראה שהיסטורית - שני הצדדים צודקים. השמאל צודק, הוכיח זאת הכיבוש הבריטי באירלנד. כל מה שיצא ממנו היא מחתרת אירית אלימה וחמושה מאוד, האיי.אר.איי. הם באמת לא ראו בעיניים, פוצצו גשרים ורכבות, מקומות הומי אדם, מכוניות תופת ופיגועי התאבדות בלונדון, אשכרה. הארגון האלים הזה חי על הכיבוש הבריטי, ברגע שנגמר הכיבוש הבריטי ברפובליקה של אירלנד, זה מה שפירק את הארגון, לא שום פעולה צבאית של בריטניה נגדו, כי אם הפיכתו ע"י בריטניה לארגון לא רלוונטי. פשוט ככה. הרי אם לאירים יש מדינה, ואף אין כופים עליהם את המטבע הבריטי או את השפה האנגלית, כלומר הכיבוש נגמר צבאית, כמו גם תרבותית וכלכלית, ועל כן לאט, עם הזמן צנחה תמיכת הקהל באיי.אר.איי, עד שהארגון התרסק. הימין צודק ומוכיחה זאת המעצמה הגדולה בעולם (אחרי גוגל) - מלחמת המתיישבים הקולוניאליסטים האירופאים בילידי אמריקה האינדיאנים הסתיימה במחיקה מוחלטת של האינדיאני, על תרבותו, שפתו, מנהגיו, עצמאותו. היום, ההבדל היחיד הוא צבע העור, וגם זה לא אצל כולם.
על כן יש להתייחס לבעיה הזו מנקודה אחרת. הייתי רוצה להתייחס אליה מנקודת מבט פסיכולוגית. לא שאני מבין גדול בפסיכולוגיה, אבל את המסקנות שלי בהמשך לא צריך להיות מבין גדול בשביל לומר. רק מעט מפוכח ואובייקטיבי כלפי המציאות. אני מניח, שאם לא היו נרצחים 300 ילדים בעזה, אלא 30000, אף אחד לא היה מעז לירות עלינו גומיה. אבל בתוך המשוואה הזו יש משתנה נוסף: על מנת להרוג 30,000 ילדים, יש צורך ב-30,000 חיילים שכל אחד מהם הורג ילד, או לחילופין 15,000 חיילים שכל אחד מהם הורג שני ילדים, למרות שבעצם ישנן אינסוף קומבינציות כאלה ואחרות, שהרי רצח ילדים אינו מדע מדוייק. בכל מקרה, מישהו (כנראה מישהם) היו נאלצים ללחוץ על הדק שהורג ילד. בטעות, או שלא בטעות, התוצאה היא אותה התוצאה. ועל מנת שלא להיסחף עם הפרובוקציה, לא חייל הורג ילד, כי אם אדם שהורג אדם.
אני מנסה להבין מה מתחולל בנפשו של אדם שהרג אדם. יש המון מוות כלאחר יד בתרבות הפוסט מודרנית והמודרנית שמשתיהן אנו סופגים כל הזמן. בטלוויזיה, בקולנוע, אפילו בחדשות היחס למוות הוא יחס מאוד קליל, אייטם או לא אייטם. אין ספק שהזילות הזו מהמוות משפיעה עלינו וגוררת אותנו ברצועה צעד אחד לקראת כאוס ערכי, שלאחר קריסת מערכת הערכים האישית והחברתית. קולנוען שמאוד מחובר מצד אחד לזילות המוות אך מצד שני מקפיד להתכתב עם קריסת המערכות ולהציג אותה, לפכח את הצופה שלו בסופו של דבר, הוא קוונטין טרנטינו. לא משנה, רק למען הדוגמה. ועל אף המוות שעוטף אותנו מכל הכיוונים, והעובדה שאבל כבר לא קיים במדיות החדשות, אני טוען שאין סיכוי שאדם שלחץ על הדק ושחרר כדור לעבר ראשו של אדם אחר, תהיה הסיטואציה אשר תהיה, נשאר כשהיה.
בדובאי בנו גורד שחקים חדש. בורג' ח'ליפה. הבניין מתנשא לגובה של 828 מטרים. בשנת 1997 בסקוטלנד, הצליחו מדענים לשכפל יונק בפעם הראשונה בהסטוריה - הכבשה דולי. היא מתה שש שנים לאחר מכן. קרוב לחמישים שנים, שהאדם משגר לחלל משדרים, אנשים, בעלי חיים, ובעיקר מצלם. מצלם לדעת מה קורה שם. אנחנו מתחקים אחרי גילן ההסטורי של עצמות. מגדל בבל מעולם לא קרס. שאיפתו של האדם להיות קרוב לאלוהים, לגעת באלוהים, לשחק אותה אלוהים, השאיפה הזו עדיין חיה ונושמת, כמו תמיד. והיא אולי השאיפה החזקה ביותר של המין האנושי. אני מאמין שהיא השאיפה החזקה ביותר של כולנו, מי במודע ומי שלא במודע. השאלה היא מה קורה לאותו אדם שמצליח להגשים את שאיפתו הגדולה ביותר? מה קורה לאדם שמצליח לשחק אותה אלוהים?
נטילת חייו של אדם אחר היא קרוב ביותר שנגיע, כנראה, לפחות מבחינה אתית (מאחר ויש לנו היכולת לברוא אדם בצלמנו). אדם המצליח להגשים את שאיפתו הגדולה ביותר, ואת שאיפתה הגדולה ביותר של האנושות כולה, לא נשאר אדיש לכך. לא נותן לעובדה הזו לחלוף לידו. הוא נדפק. אין דבר כזה, הגיבור האדיש שמחסל את הרע באקדח (שבו הוא שולט כמובן כמקצוען) מסתובב וחוזר חזרה. תשכחו גם מהמחוספס שזורק סיגריה לאחור תוך הליכה ומבעיר בניין שלם באש על יושביו והוא הולך לו. אם תגלה אותה באותו רגע, שנה אח"כ או שנים רבות אח"כ, אני מאמין שלהרג אדם אחר יש השפעה חמורה עליך.
על כן, אני כאדם, כחלק מחברה, וכחלק מהאנושות, הייתי שמח להטות את דעתי הפוליטית לכיוון שבו יש כמה שפחות הרג. לאו דווקא מתוך תפיסת עולם היפית מסוממת, אלא מתוך תפיסת עולם פסיכולוגית ונפשית, אני בהחלט מאמין שאדם שרוצח נדפק. אני מאמין שחברה שרוצחת נדפקת, וצבא שרוצח נדפק (אמירה אירונית). וכל אלה נדפקים לא פחות מהנרצחים. אני לא יותר איך, או כמה, משום שמעולם לא עמדתי בסיטואציה הזו, אני גם חושב ששום פסיכולוג, לא משנה כמה טוב הוא, לא יוכל להגדיר את מידת השריטה התודעתית של אדם שירה באדם אחר, אלא אם היה במצב הזה ונשרט בעצמו.
אז איך מחסלים כבר את חמאס? הופכים אותו ללא רלוונטי. הולכים על השיטה של אירלנד. יוצאים משם, משקמים את הנזק שעשינו, פיזית, הומניטרית ונפשית, ואחרי כל זה חוככים ידינו בהנאה לאור התרסקותו הצפויה של ארגון חמאס. (או לפחות בתור התחלה מפסיקים להבעיר את הגדה, שבאופן צפוי גם, תחזור לדרך האלימות במידה ונמשיך לגרות אותם מתוך משהו שדומה לסוג של קינאת-פין, רק דתית) אפשר להמשיך ולהרוג, אבל לכל הרוג פלסטיני יש נשמה הרוגה לכוחותינו. עזבו רגע בצד מוסר, ומצפון, וכו'. גם עזבו את הציניות. אני יודע שמתחת למעטה של פוסט-מודרניסטים שבולעים מוות בכמויות, במקום הפסיכולוגי אתם קצת איתי.
אז שיהיה לכולנו חג חירות שמח מי ייתן ונדע לשים את האצבע על הכבלים הנכונים, שמהם אנחנו רוצים להשתחרר.
תומר דותן. |