כן, קיים בעיתונות המודפסת מקצוע ושמו ביקורת טלוויזיה. אני אישית לא זקוק לו בהכירי את עמק הבכא הקרוי טלוויזיה ישראלית: רדידות ממוסחרת, מלאה בקלישאות, חותרת לסחוט דמעות על גבול הפורנוגרפיה, משתדלת מאד וגם מצליחה לרדת כמה שאפשר נמוך. רק מדי פעם מבזיקות בטלוויזיה הישראלית יצירות שמתאפיינות בכנות ורגישות אנושית, יצירות שמשאירות משהו שהצופה יכול גם לחשוב עליו. יצירה טלוויזיונית כזו בעיני היא הריאיון שראיינה טלי בן עובדיה את יהודה פוליקר בערוץ 10. צפיתי בו כי אני אוהב את המוזיקה שיוצר יהודה פוליקר על מורכבותה האנושית שנובעת מסבלו של צבר שנולד להורים שהיו בזוועות השואה וגדל עם מועקותיהם. 

זו הסיבה שקראתי גם את ביקורתה של ליאת להב ב"עכבר העיר". קראתי ולא מצאתי כל קשר בין הריאיון החכם והאנושי שבו דיבר יהודה פוליקר לבין מה שליאת להב ציפתה למצוא בו והתאכזבה כשלא מצאה. 

ובכן, הגברת המבקרת ציפתה לראות בו קודם כל חשיפה. היא צודקת כי הפרומו העלוב לריאיון טרטר בראש הצופים הממתינים לחדשות חודש שלם עם הביטויים הבומבסטיים השגורים שמבטיחים לצופים "הצצה שתסעיר את דמיונם". והפרומו כוון לקהל הרוצה להציץ בחייו של סלב בידור. זה מה שהטלוויזיה, בתכניה הנמוכים, הרגילה את קהלה לצפות ממנה. והמבקרת מלינה על כך שמה שהובטח בפרומו - הצופה ראה בפרומו - ושידור הריאיון המלא לא הוסיף שום ריגוש ליצר המציצנות.

אבל למען האמת "החשיפה" שמחפשי הרייטינג (וקנית הפרסומות) של ערוץ 10, ידועה מזמן לקהל הרחב: יהודה פוליקר הוא הומוסקסואל. וכאן מתגלה הציפייה של המבקרת: איך יהודה פוליקר יגיד את זה. אני משער שהיא ציפתה לאמירות בוטות ונמוכות שתואמות את טעם רוב יוצרי הטלוויזיה. אבל יהודה פוליקר ביטא זאת בצורה עדינה, רגישה, ובעיני נפלאה, כפי שרק אמן איכותי יודע לעשות. הנה ציטוט מדויק של דבריו שקדמו להם אמירה שלא כל דבר צריך להגיד באופן מפורש: אמן מתבטא והקהל מבין מדבריו מה שהוא מסוגל להבין.

ואלה דבריו של פוליקר שהרשימו אותי בנועם והרוך שבהם. כך מתבטא מי שאמון על כתיבת שירה: "אומרים יש אהבה אחת, שאין לה צבע מין או דת, היא חופש הבחירה, היא דרך בלי ברירה, ואין בה פחד או בושה, אם זה גבר או אישה." 

וזו מסקנתה של ליאת להב: " מי שחיכה ליציאת מצרים של פוליקר, כנראה לא יודע איפה הוא חי." זו הטלוויזיה שלנו ואלה מבקריה.