ושוב נצא בשביל העפר
ושוב יחפים נרוץ באביב
בין שיחי הקוצים וזהב השדות
ואדומים גגות שבכפר
וירק עוטר להם מסביב
הד צחוקנו יעיר שנים אבודות.

אל, אל תוותרי על האור הזה
נוכל ביחד עוד פרח לקטוף
קצת לאהוב
לא לעזוב.

הלא אמרנו יום המחר
הוא יום מאושר יותר, הוא הכל
לא חדלנו עולם חדש להקים
אך זמן עבר וכבר מאוחר
ויום המחר היה לאתמול
איך אל בוקר חדש נדע להשכים.
אל, אל תוותרי...

השיר הזה נחרט לי היטב מחתונה של חברה טובה זו שהכי קרובה לליבי.

בשלהיי הקיץ, בשלהיי השבוע, בשלהיי האירוע הושמע השיר הזה בין הקפה לקינוח. 

"אל, אל תוותרי על האור הזה"... כמו הוראה, כמו הנחיה, כמו צידה לדרך בחיים המשותפים שיצאת אליהם. 

כן, יצאת. ביחיד. 

לאחר מכן במהלך הנישואין שבאמת התבררו כנישואי יחיד זו היתה תפילתי עבורך. 

"אל, את תוותרי על האור הזה, אל תוותרי..." על האור שלך.

וראיתי איך לעיתים את כמעט מוותרת על עצמך. מוחקת. מוחלת. 

אחרי תקופה קצרה מאוד נתפרדה דרכך מחייו ובאלפי שיחות ודיונים לתוך הלילה, לתוך הבוקר:

"הלא אמרנו יום המחר

הוא יום מאושר יותר, הוא הכל....." 

ואת חברה יקרה שופעת אור מיוחד משלך שאין כמוהו.

עדיין מבקשת ממך: אורי, אל תוותרי על האור הזה!!!