עד לפני שנתיים כל שנה ליל הסדר היה נראה אותו הדבר.
תמהיל האורחים תמיד היה זהה,
תמיד עשיתי מאמצי על להיראות טוב יותר מהבת דודה הכוסית שלי, תמיד היא נראתה יותר כוסית ממני, בתפריט תמיד אותן מנות הוגשו (עד בואן של הפיליפיניות שהביאו עימן נגיעות מהמטבח האסייתי- פאד תאי זה כשר לפסח?),
תמיד חיכינו חסרי סבלנות ומורעבים לבן דוד של אבא ומשפחתו שנהגו לאחר בדרך קבע,
תמיד סבא שלי חשב שאם יתחיל לקרוא את ההגדה ממש מהר אבא שלי לא ישים לב ולא יעצור אותו, תמיד אבא שלי עצר אותו,
תמיד הזכר היחידי לסדר פסח כהלכתו שקיימנו היה "מה נשתנה" והחבאת האפיקומן בשביל הבת דודה הקטנה ושולחן עורך בשביל כל השאר.
תמיד סופרו אותן בדיחות ותמיד, אבל תמיד, בן דוד של אבא נתקף בהתקף צחוק שצבע את לחיו אדום וסחף את כולנו אחריו (בשנים האחרונות אף ערכנו הימורים מתי ההתקף יגיע). מאחר ואנו משפחה אשכנזית אסלי, בעוד שאר העדות, ככל שחולפות השנים, הולכות וגדלות- הצעירים מסתדרים בזוגות ולאחר מכן מעמידים צאצאים משל עצמם, הזקנים מזדקנים ומזדקנים ונשארים זקנים לנצח אך לרגע לא עולה בדעתם להסתלק מהעולם בעוד דור הביניים מנסה להפיג את השיעמום ומתחיל להביא מכל קצוות תבל מכרים וחברים ואת הבת של אחות של סבתא של מי שעובד איתה במשרד. וכך יוצא שמשפחה קטנטנה בת 50 נפשות - רק במעגל המשפחתי הקרוב ביותר, הופכת לקהל עצום שיכול למלא את אמפי קיסריה להופעה של משה פרץ! משפט אמיתי ששמעתי פעם: "כן, השנה לא נהיה הרבה בסדר, רק 90 איש"
אצלנו, המשפחה בסכנת הכחדה. הזקנים מזדקנים ועוברים מעולמנו בזה אחר זה ואלה מהם שעדיין נשארו פיתחו סימפטומי התנהגות זהים לחתול שלי, הצעירים אוחזים ולא משחררים את רווקותם ודור הביניים, כיאה לפולנים טובים, רב עם הבת דודה ומנתק קשרים.
כך יצא שמבין כל משתתפי הסדר שלנו, שגם ככה מנה רק רבע ענף מאילן היוחסין של כל משפחה נורמאלית אחרת, נותרנו ארבעתנו, הורי, אחי ואני בגפינו ומצאנו עצמנו נודדים ותרים אחר סדרי אחרים.
לפני שנתיים התעלקנו על הסדר של חבר של אבא שהתחתן עם פרסיה ומאז ועד עצם היום הזה, הם עורכים סדר בנוסח אירן. הפתעה: כשהגענו לשיר "דיינו" נשלפו מעילי גשם ופראסות (כן, כן, כרישה) ובכל פעם שנשמעה המילה "דיינו" השולחן הפך לשדה קרב, אנשים עלו על כיסאות ודפקו מכות איש לרעהו, גם סבתא לא טמנה ידה בצלחת והשתוללה כשהיד ביום פיצוצו. ממש שדה קרב בטהרן. מוכי תדהמה והלם, חזרנו לביתנו עם כתמים ירוקים וסימנים כחולים ונשבענו לא להשתתף שוב בפרוגרום נוסח אחמדיניג'אד הברברי הזה. שנה חלפה ושוב מצאנו עצמנו מחפשים משפחה אומנת. למרבה המזל, אימי, שהיא אומנם תל אביבית, ניחנה במשפחה ענפה בכל רחבי ההתיישבויות הקיבוציות בארץ.
אמא שלי בילדותה בילתה את רוב חופשותיה בהשתתפות בטקסי הבאת הביכורים, חוללה במצעדי מחולות בקיבוצים שונים בארץ, עמדה בחצי גורן ושרה משירי ארץ ישראל היפה ועוד עשתה את כל זאת להנאתה. לימים לא זנחה את תחביב השירה בצוותא והקימה חבורת זמר, לובשת וסטים ליד ערמות חציר ובעלת שם כגון "השירונים" או " השרונים" או "הזמרונים" או משהו מהמשפחה הזו.
בעקבות כל זאת, קצת לפני ליל הסדר הכריזה אימי בשמחה על גבול ההתרגשות: " משפחת גונן הזמינו אותנו לעשות איתם את הסדר!" משפחת גונן, ובראשה רמי גונן שהוא בן דוד של אמא, מונה כמיליארד פרטים (פחות או יותר) ומקורם ממושב בצפון. אומנם כבר שנים שהם מתגוררים בנס ציונה אבל אפשר להוציא אדם מהמושב אך אי אפשר להוציא את המושב מהאדם. המשפחה חובבת פולקלור קיבוצי ושירה בציבור, אפילו ניתן להם השם "הגוננטרון".
מאחר ומבין כל משפחת הגרעין הקטנה שלנו, אימי היחידה שיש באופייה שאריות קיבוצניקיות, אבי, אחי ואני ניסינו להתגבר על הציניות האורבנית שלנו ולהיכנס לאווירת החג. כיאה לקיבוצניקים/ מושבניקים טובים, הערב כלל:
40 מוזמנים
30 שירונים
20 הגדות
10 מנות
5 טייסים
3 אקורדאונים
2 חצוצרות
והמון אלכוהול, אלוהינו אלוהינו אלוהינו אלוהינו
שישמח כל לבב אנוש! מי ששם לב טוב טוב לספין אוף שעשיתי לאחד אלוהינו (שעוד יורחב עליו בהמשך), לודאי הבחין שהערב כלל 5 טייסים, כן, ככה זה עם משפחות קיבוצניקיות ערכיות, לימים רוב הטייסים הפכו מטייסי חיל האוויר לטייסי אל על ולכן הם מבקרים תדיר בדיוטי פרי ברחבי העולם.
הסתבר לי שהם מתכננים שבועות לפני פסח את צעדיהם ומצטיידים מבעוד מועד בארגזים של יינות אדומים, לבנים, מבעבעים ונהדרים. הערב מוצף כולו באלכוהול!
בכוס הראשנה כבר הייתי בכוס הרביעית שלי, ברביעית, כבר איבדתי ספירה לחלוטין דבר שגרם למצב רוח מרומם במיוחד בקרב כל המשפחה.
ברגע שיצאתי מהסדר הקטן והכה לא מסורתי של משפחתי, גיליתי כל כך הרבה מנהגים לחג. למשל, בסדר של הקיבוצניקים כל שורה שניה בהגדה היא שיר שסוחף את כל האקורדיונים והחצוצרות עימו. ישבתי לצד אבי בסדר הנוכחי וספרנו את העמודים עד לשולחן עורך. באיזשהו שלב גילינו שיש עוד קטע קצר ואחריו עוד שתי שורות עד שנוכל סוף סוף לזלול. כה גדולה הייתה שמחתנו ששרדנו את כל תהלוכת ההבלים הזו ולהפתעתנו גילינו ששתי השורות שעמדו בדרכינו, בדרך פלא, הפכו לשיר של חצי שעה וכולם ידעו את המילים והלחן ושרו בהתלהבות עם האקורדיון כאילו מדובר במינימום, הופעה של מדונה!
אפילו ההגדות של פסח היו שונות, לא שאני מומחית כזו גדולה של הטקסטים בהגדה (באמת שאחרי גן חובה אפשר לספור על יד אחת את מספר הפעמים שראיתי הגדה מבפנים, שלא נדבר על ממש לקרוא מה שכתוב שם) אבל אני מוכנה להישבע ש"ים השיבולים" הוא לא אחד מהשירים מההגדה. בהגדה של המושב הוא הופיע בעמוד השני! אחרי האוכל התגודדו כל החברים סביב האקורדיונים והחצוצרות (אשר אני מוכנה להישבע שלפני שהחצוצרן שתה הוא ניגן קצת יותר טוב ואחר כך פשוט היה חוסר תאום נוראי בין התווים לצלילים שמכשיר העינויים האוזני הזה הפיק) והמשיכו לשיר את שירי החג.
ואז הגיע "אחד מי יודע" לכבודו כולם רצו חזרה לשולחנות, הצעירים המעשנים כיבו זריז את הסיגריה וחזרו להיות מסובין לשולחן. אשתו של הטייס הבכיר קמה ואמרה: "השנה באחד מי יודע יש חידוש! מי שנולד בינואר יקום וישיר את אחד אלוהנו, מי שבפברואר יקום וישיר את שני לוחות הברית וכן הלאה" את הפרצופים המאושרים והשתויים של הקיבוצניקים בסלון האורבני בנס ציונה לא ניתן לתאר במילים. כל אחד בתורו קם בהתלהבות יתרה, מרוב התרגשות נשפכו כוסות יין סביב, מה שלא הפריע לטייס הבכיר להמשיך ולשפוך קאווה לכוס שלי בכל פעם שהצטלבו מבטינו, כל כך הם נהנו עד שהמשיכו עד 13, האושר היה רב ומרוב התרגשות מצאתי את עצמי זונחת את ציניותי ושרה "חמישה חומשי תורה" בהתלהבות יתרה כאילו חיי תלויים בדבר! בסוף הערב, כשכולם כבר שיכורים, שמחים, שבעים ובעלי עיניים מנצנצות מעייפות, הטייס הבכיר וגם השיכור מבין הנוכחים הכריז: "יו, יש לי מחר טיסה לציריך"- אלו הם טייסי אל על המשובחים ביותר ועל זה כל שנותר לומר הוא: Don't Drink & Fly! אחרית דבר:
רשומה זו נרשמה למחרת הארועים דנן, בחוף הים!
אני יושבת לי בשמלה אביבית על החול ומשקיפה על הים וכמובן שאני קופאת מקור כי יש רוח שחבל על הזמן. אבל לפחות מגשימה פנטזיה של חודשים. חג האביב, כמה טוב שבאת!
חג שמח לכולם! Jaya the cat |