"מה חסר לך סיגי, אה נשמה ?" הוא מוסיף ומשווה לקולו טון אימהי ומחבק כזה שמצליח להמיס בי כל נימה צינית ומבט עיניים מזלזל . לאט ,לאט אני מאטה את דהרת המחשבות ומאפשרת לציון השדוף לשקף לי מציאות אותנטית וכנה שמתנגנת מתוכו ומהדהדת כמו תרגום לסרט ערבי ישן , הטונים והאינטונציות הדרומיות שלו מכים בי כפעמוני היגיון , ולמרות צנימותו ועמידתו הגמלונית הבס שבקולו נותן עומק ומשמעויות לסימני השאלה שהוא מסמן מול פני באופן מעורר כבוד והשראה. אני יושבת מולו על כיסא המיספרה המוגבה והישן מרגישה נמוכה וגמדית אל מול חוכמת הקוסקוס שלו , חכמת רחוב שרק בני עיירה דרומיים הצליחו לספוג אל קרביהם יחד עם מנות גדושות של תבשילי קוסקוס מהבילים לצד חריפותה של אם מזרחית שחופרת ללא לאות בשרידי מחשבה של ילדיה , בעקביות היא אינה מאפשרת לאף פרור של תסכול או סוד פרטי בחייהם להזדחל אל מיני כיסי אוויר ומחילות התבודדות שעשויים להגן עליהם ולהרחיקם מטביעת עינה הבוחנת והחטטנית. . דיאגנוזות מרוקאיות הן קטלניות וחסרות פשרה ושיטות הטיפול שלהן חסרות רחמים , שיטות כאלו שדוגלות בשפיכת הקישקה והמעיים הרגישים של התהיות הכי גנוזות , שיטות טיפול שמאלצות את קורבנותיהם להשתפך על שולחן האוכל כבל עם ועדה . ולא משנה מי נכח או נוכח סביב שולחן האוכל מרובה הכיסאות, ומרובה הזרועות. תמהיל צורתי של כסאות פלסטיק ויוקרה , צירופי דגמי ריהוט חדיש ומיושן שנרתם בנחישות יחד עם האם למטרת על אחת - להסב יחד את משפחתה ואורחיה המזדמנים לסעודת התיקון השבועית .וכולם , ללא הבדל ייחוס, מיקום גיאוגרפי , קשרי דם ומשפחה , אם זה חבר שנדחק לארוחה , שכנה שנכפתה עליה סעודה , בן דוד מצד דודה רחוקה שעבר בסביבה , כל אלו שהתמזל או לא התמזל מזלם מוסמרו למושבי פלטות העץ והבינה. בין כף מלאת אבות מזון ונשמה ובין לגימה של משקה קריסטל מוגז בצבע ירוק קיא רווי צבעי מאכל כולם הופכים לחומר ביד היוצר . אם הפשטות תהפכם מבלי שיבחינו לקבוצת תמיכה בהתהוות וכמו מאמנת מנוסה ומיומנת תנצח ביד רמה על הרגש , תנתח ניתוח פולשני בסוגיה השבועית שעלתה : דכדוכו של בנה בכורה מאור ענייה וליבה .היא תשתף ללא טיוחים , תתבל ברגש ובתבליני חריפות, תמחה כנגד הרעים שמעכירים את יומו של הילד , תעצים את העולל ותסכם : שאף מנהל ארטישוק , בוסית עמוסת מייק אפ ומסקרה זולה כמו מוקיון ממש , אף עמית קנאי וחתרן לא מגיע לציפורן (במילרע) של הילד המושלם שלה עם נשמה של צדיק, נקודה .וכשהיא חגורה בסינר הפרחוני והמרופט שתלוי עליה כמו חליפת שריון מגנה והיא אוחזת בסיר הנירוסטה שעליו זרועים כיצירת מופת ירקות הקוסקוס ופרורי הסולת שנצבעו בצבע הכרכום הצהבהב ובנגיעות ריחניות של כתום הדלעת המתקתקה . הסיר הלוהט שמוחזק על ידה בחרדת קודש ומוצב במרכז השולחן בגאווה הופך להיות חותמת גומי של הסמכה. כלי הבית הממורק נאחז ביראת כבוד כאילו היה דיפלומה מקצועית של האם ואישורה החוקי והבלתי ניתן לערעור לעסוק בניתוח חיי בנה שרק הגיע לביקור של חופשה. בטבעיות היא האם הבלעדית תסמן לו כיוונים ותצייר בעדינות קווים ראשוניים למציאות אידיאלית, תדובב את העלם לשפוך אור על התחושות לשאול שאלות שיפשטו את המקרה וההרגשה ובפרץ של יצירתיות מבויתת תנחה אותו בדמיון מודרך שאלתרה ברגע ותגרום לו להאמין כיצד הוא הבחור יכול להיכנס למשרדי ההנהלה כשהוא לבוש בחולצה הכי יפה שגיהצה לו אימא , תאלץ אותו לדמיין איך הוא מתהלך בהליכה מלטנטית כשהראש והגב זקופים כמו הדגל של ישראל, תאלץ אותו לרצות להאמין שהוא לא פחות מבן של מלך , ושהוא יכול ורשאי לומר את דבריו כאילו היו המילים יהלומי אזמרגד וברקת והגבר שכבר מזמן עבר את העשור השלישי בחייו מחייך לעברה חיוך צחור, סלחני וטיפשי מסמן לה בזוית העין שייאללה הסבלנות נגמרת וכן , כן היא האימא הכי נהדרת .בדיוק בשלב זה ירגישו המסובים איך הפלפל החריף שנכפה על ירקות הסלט נותן אותותיו והקיבה מתהפכת , היציקה כבדת המשמעות של תובנות השולחן ממהרת להתרוקן בשירותים הצרים והיחידים בבית המארחת וחבר השופטים ממהר להתפזר ולהותיר את האם ובנה לרגע של אינטימיות ממלאת מצברים ובחיבוק תמים של אהבה היא תשלח את בנה ממנה לא לפני שתעמיס אל קופסאות פלסטיק מאולתרות מתבשיל ההעצמה שבחשה ורקחה במיוחד למענו. "היי סיגי , גב' שאנטי תתעוררי הודו לא פה תנחתי , התרעה של צבע אדום מתחילה " ציון הספר ממהר למשוך את ידי לעבר המרחב המוגן שהוא לא פחות ממשקוף עץ בן 60 שנה ועובי 40 ס"מ בלב המרכז המסחרי הישן של שדרות הקטנה, מרחב זעיר שאמור להגן עלי מפני פגיעת קסאם ישירה ומבעיטה מטלטלת הישר לבטן הרכה של מחוז ילדותי העיירה שממנה נסתי במרוצה . המקום שבו כל תושב עשירי , זבנית בחנות , פקח עירייה מזהה שאני ביתם של מאיר ואליס מהמתפרה שתפרו לי בחוט של מכלב את החיים שרצו. ועכשיו , דווקא עכשיו כשרק באתי לביקור של חג ונימוסים , ביקור כזה של מתנת עציץ וצנצנת חדשה לחמוצים הסירנות מחרישות האוזניים שמתריעות על צבעים אדומים בחיי מאיימות לפרום את מכלב החוטים ."אני בהלם איש , איזה טרוף קיבלתי פיק בירכיים , זה פשוט לא להיאמן איך שאתם חיים " ציינתי כשאני ממהרת לתור אחרי הארנק כדי לשלם א החשבון ולהעלם מעיר המדון והמלחמה שרק שינתה גווניה עם השנים.שילמתי והשארתי טיפ נדיב של תושבי חוץ ראוותניים.איש הדיזיין שלי, ציון אסולין הספר שגזר לי את תספורת הקארה הראשונה שהפכה אותי מנערת אופני הרים וכדורסל מגרשים לאישה נשית ונאה למדי , עיצב ופיסל את חיי ממש הרגע במחיר מאה ועשרים שקלים חדשים כולל:חפיפה , תספורת , פאן וצביעת שורשים של עדויות לשאריות כאב , תסכול והחמצה בחיי ."חבל לך על הזמן מותק , יצא מזה פצצות... ושיהיה ברור ! עיצוב עדכני כזה לא תמצאי אצל הספרים החלביים שלך בעיר הגדולה וזו ממש , אבל ממש הפעם האחרונה שאני מרביץ תיקונים על עבודות סזיפתיות של אחרים" הכריז ציון כאילו יצא זה עתה מסרטון פרסומת באמצע עדכון חדשות בזירת מלחמה.הצבע האדום שהחוויר לי את הפנים החסיר בי פעימה , יצאתי את פתח המספרה בתספורת מדוגמת ובנשמה פרועה שזה עתה נתנה את דעתה לשאלת השאלות : מה חסר לך נשמה , מה ? "והתלתלים הפרועים שהוחלקו באכזריות עם הצבע הבוצי והכהה מספר 55 בגוון קפה מוקה הלכו יחד איתי במעלה הרחוב שכל כך הכרתי ,המדרון שבו התגלגלו עשרות כדורי משחק בילדותי הפך לתלול מתמיד וחורשת האורנים שהייתה לתמונה קבועה מול חדרי הפכה לאתר בנייה קרחתי שבו מתגודדים עשרות תאילנדים מלוכסני מבט של חקרנות שעמלים בקבלנות על בניית מיגוניות בטון מנייטוריות לתושבים חרדים בקו העימות , בטון מזויין של כניעות .רק השער החשמלי שבפתח בית הורי שנראה כל כך מוכר ומזמין ממשיך לערוך סלקציה תלוית מעגל חשמלי וזמזם , עדיין הוא מהסס דקותיים לפני שהוא נפתח בקול חריקה שקטה ובצלילו החלוד הוא קורא לבאים להיכנס אל הבית שנראה כמו קרון רכבת מוארכת ואין סופית שמכילה ונושאת את סיפורם של דייריה במסלול ללא תחנה .ריח עוגות השמרים של אימי מסתלסל וחג מעלי בריקוד ממתיק סוד מלווה אותי אל לב "הטרקלין" המדוגם של הבית בו מוצב כמו גלעד זיכרון שולחן חדר האוכל הכבד שהיה לכולנו ברגעים לא פשוטים אי של התרחשויות , טס למרקי מרץ ונשמה , בימה פעילה של סיפורי הצלחה , התאהבות , הישג או כישלון ששטחו אחיי זה אחר זה באופן תיאטרלי ומוקצן . יש לפעמים ששימש השולחן רחב הידיים רשת ביטחון, מחסום הגנה, חומת חיץ שהרחיקה אותי ואת אחי מהאיש שישב לצד פלפל ,מלחייה ומאפרה גדושה בבדלי סיגריות , ביקורת ואשמה . לו יכול היה עץ האלון שנוגב אחרי כל ארוחה וכוסה במפת פלסטיק אופטימית ושמחה לספר את שראה או שמע אזי היה מעדיף להכרת כאחד העצים ביערות הגשם .ריקון וסידור מגרות המכתבה הירוקה שבחדר ההסבה כשהילד הבוכה שבתמונה מעל ארגז האלבומים נראה לרגע מחייך ושמח לראות שוב התרחשות שלפני חג , אם ובת ממיינות , מקפלות , אוטמות ומסירות אבק של מדפים מכניסות משב של אביב והתחדשות לבית ולחייהן , מנערות שאריות כרדית ממערכת היחסים הצולעת כמו בוני הפינצ'רית הננסית הזקנה שנאבקת בשקית סופר סגורה מנסה לגלות מה יש בתוכה . אם ובת מפשפשות וחושפות את אהבתן בזהירות שבירה, ממרקות בידיעות נייר עיתון ישן את המראות שמשקפות את בבואת עברן וחייהן .ולא היו אלו החדשות והמאמרים המגולגלים על קווי עימות , קורבנות קסאמים וגדיעות איברי גוף שזעקו לעזרה שהתקמטו והתכדררו לכדור טבול בנוזל מירוק כחול שחג במעגלים תחת ידה החזקה של אימי שמחוללת בעמוק וטראנס של חג החירות הממשמש ובא . לא היו הן הידיעות המגולגלות והמתגלגלות ברחובות העיר מוכת האימה שהובילו אותי לעוזבה מבלי להביט לאחור , וכל ביקור בה גרם לי לחשוש מצלם המלח שאני עשויה להיות .ההסלמות והנטישות היחידות שהיו בחיי היו סביב בית הורי , הטילים היחידים שהעיפו אותי רחוק מקו התפר מבלי להתנפץ היו טילי הסבל בחיי אימי שמפניהם לא מצאה מיגונית מנייטורית או גדולה , מרחב מוגן או קירות בטון להסתתר מאבק השריפה הבלתי מתכלה של אבי.אבל אפילו כביש שש מרחק 40 דקות נסיעה לא הצליח לעמעם את תחושת שותפות הגורל שנשאה כל אחת מאיתנו למחוזות של גילוי והשלמה . אני מקרצפת את הפאנלים לצד אימי שקמטי גיל והבעה מרצדים על פניה השקועים במלאכה , יודעת שאף אחת מתנועות המירוק שלי אינה כפי שאימי הייתה רוצה. כמות נוזל הניקוי שנשפכה אל הדלי הייתה בזבזנית ולא בפקק מדוד כפי שלימדה . והסחבה לא נסחטה באופן שיטתי יד רודפת יד עד לקצה בד הספיגה.ניירות המגירות לא נגזרו בחיתוך מדויק והמטלית הצהובה שמיועדת רק לפסלונים, ואזות קריסטל ותמונה נגנזה אחרי שהפרה פקודה .אבל היא לא אמרה , היא לא אמרה מאום על טקס הניקיון שהופר וגם לא על ערמות האכזבה שפערה בנינו תהום ענקית של ציפייה ונערמה לגבעות של תסכול בגובה ערמות הכביסה הלבנה שגבהה ולא קופלה בדירה הלא פראקטית שלי , הדירה שהרחיקה אותי ממנה ומאהבתה .ידעתי שהיא אימי היקרה חולקת על כל מה שנכון או לא נכון בחיי. שהגמישות ויכולת האלתור שלי, הניידות ועבודת השטח עליה תוגמלתי ביד רחבה התפרשו בענייה כחוסר יציבות לשמה , היכולת הוורבאלית שלי שפתחה בפני דלתות ובזכותה סגרתי לא מעט עסקאות היו בשבילה לפטפטת מיותרת . הצמיחה שלי והשאיפה להתקדמות , היעדים והמטרות שארגתי בחיי כמו שתי וערב נתלו חסרות תכלית כמו גוויה בארונה המסודר , שום דבר בחיי לא התנהל באותו קו רציף אליו ייחלה - אפס עקביות והתמדה, המטרות הפכו מבעד לעדשות קיומה לגחמות שהתחלפו מסיבה לסיבה , קפריזות מתישות שהתעבו לאקסטאזה חסרת רסן ושליטה והשפה המקרבת שבה הייתה כל כך ברוכה בה הפכה לתוכחה מחמירה ולמשפטי מרירות טבולים בסיסמאות הגיון והתרסה.אפילו רשימת הקניות שלי לא הייתה עקבית ומחושבת כמו רשימתה הקבועה .משבוע לשבוע הייתה משתנה, שבוע נבטים ולקט ירקות של איזון תזונה , שבוע של לחמים ובצקי מאפייה שצבטו בהקיפי המותן וכאילו להכעיס פזרו מסביבם בתא ההקפאה סיבים ופרורי התגרות של גרעיני חמניות ושיבולת חיטה , אליהם הצטרפו ונדבקו ללא רחמים גלידות הסורבה הצבעוניות שרקדו ריקוד של טרוף אצלי בתא ההקפאה - חדר המתים של מחשבותיי .רק עוגות השמרים השחורות ששלחה לי אימא סודרו היטב בתבניות אלומיניום קרות על המדפים , שכבו במסדר של ארונות קבורה .ומר קרחון שקיבלתי כמתנת נדוניה יעילה ויצא רק בימי קיץ אופטימיים של שמש שוטפת וחול ים של קלילות צעירה נדחק אל ציר הדלת מקלל על בעלת הבית המלנכולית שעדיין לא משתה אותו מהקור מקפיא העצמות אל צידנית הבירה הברוכה.ועוגות השמרים חמורות הסבר של אימא מזעיפות מבט לעברו ומנמקות שבעלת הבית עסוקה מדי לחופשות בטלה. "נראה לי שאת הבחורה הכי שנויה במחלוקת בסביבה , יש שיגידו : הכי לא סגורה על עצמה" ציקצק ציון הספר שלי כשהוא מניף אל על את המספריים בתנועה זריזה ספק מאיימת ספק מפגינה את רוחו חדורת הקרב והמקצועית של ספר הפרובינציה המיושן שלי. "מה חסר לך סיגי, אה נשמה ?" הוא מוסיף ומשווה לקולו טון אימהי ומחבק כזה שמצליח להמיס בי כל נימה צינית ומבט עיניים מזלזל . לאט , לאט אני מאטה את דהרת המחשבות ומאפשרת לציון השדוף לשקף לי מציאות אוטנטית וכנה שמתנגנת מתוכו ומהדהדת כמו תרגום לסרט ערבי ישן , הטונים והאינטונציות הדרומיות שלו מכים בי כפעמוני היגיון , ולמרות צנימותו ועמידתו הגמלונית הבס שבקולו נותן עומק ומשמעויות לסימני השאלה שהוא מסמן מול פני באופן מעורר כבוד והשראה.אני יושבת מולו על כיסא המיספרה המוגבה והישן מרגישה נמוכה וגמדית אל מול חוכמת הקוסקוס שלו , חכמת רחוב שרק בני עיירה דרומיים הצליחו לספוג אל קרביהם יחד עם מנות גדושות של תבשילי קוסקוס מהבילים לצד חריפותה של אם מזרחית שחופרת ללא לאות בשרידי מחשבה של ילדיה , בעקביות היא אינה מאפשרת לאף פרור של תסכול או סוד פרטי בחייהם להזדחל אל מיני כיסי אוויר ומחילות התבודדות שעשויים להגן עליהם ולהרחיקם מטביעת עינה הבוחנת והחטטנית. . דיאגנוזות מרוקאיות הן קטלניות וחסרות פשרה ושיטות הטיפול שלהן חסרות רחמים , שיטות כאלו שדוגלות בשפיכת הקישקה והמעיים הרגישים של התהיות הכי גנוזות , שיטות טיפול שמאלצות את קורבנותיהם להשתפך על שולחן האוכל כבל עם ועדה . ולא משנה מי נכח או נוכח סביב שולחן האוכל מרובה הכיסאות, ומרובה הזרועות. תמהיל צורתי של כסאות פלסטיק ויוקרה , צירופי דגמי ריהוט חדיש ומיושן שנרתם בנחישות יחד עם האם למטרת על אחת - להסב יחד את משפחתה ואורחיה המזדמנים לסעודת התיקון השבועית .וכולם , ללא הבדל ייחוס, מיקום גיאוגרפי , קשרי דם ומשפחה , אם זה חבר שנדחק לארוחה , שכנה שנכפתה עליה סעודה , בן דוד מצד דודה רחוקה שעבר בסביבה , כל אלו שהתמזל או לא התמזל מזלם מוסמרו למושבי פלטות העץ והבינה. בין כף מלאת אבות מזון ונשמה ובין לגימה של משקה קריסטל מוגז בצבע ירוק קיא רווי צבעי מאכל כולם הופכים לחומר ביד היוצר . אם הפשטות תהפכם מבלי שיבחינו לקבוצת תמיכה בהתהוות וכמו מאמנת מנוסה ומיומנת תנצח ביד רמה על הרגש , תנתח ניתוח פולשני בסוגיה השבועית שעלתה : דכדוכו של בנה בכורה מאור ענייה וליבה .היא תשתף ללא טיוחים , תתבל ברגש ובתבליני חריפות, תמחה כנגד הרעים שמעכירים את יומו של הילד , תעצים את העולל ותסכם : שאף מנהל ארטישוק , בוסית עמוסת מייק אפ ומסקרה זולה כמו מוקיון ממש , אף עמית קנאי וחתרן לא מגיע לציפורן (במילרע) של הילד המושלם שלה עם נשמה של צדיק, נקודה .וכשהיא חגורה בסינר הפרחוני והמרופט שתלוי עליה כמו חליפת שריון מגנה והיא אוחזת בסיר הנירוסטה שעליו זרועים כיצירת מופת ירקות הקוסקוס ופרורי הסולת שנצבעו בצבע הכרכום הצהבהב ובנגיעות ריחניות של כתום הדלעת המתקתקה . הסיר הלוהט שמוחזק על ידה בחרדת קודש ומוצב במרכז השולחן בגאווה הופך להיות חותמת גומי של הסמכה. כלי הבית הממורק נאחז ביראת כבוד כאילו היה דיפלומה מקצועית של האם ואישורה החוקי והבלתי ניתן לערעור לעסוק בניתוח חיי בנה שרק הגיע לביקור של חופשה. בטבעיות היא האם הבלעדית תסמן לו כיוונים ותצייר בעדינות קווים ראשוניים למציאות אידיאלית, תדובב את העלם לשפוך אור על התחושות לשאול שאלות שיפשטו את המקרה וההרגשה ובפרץ של יצירתיות מבויתת תנחה אותו בדמיון מודרך שאלתרה ברגע ותגרום לו להאמין כיצד הוא הבחור יכול להיכנס למשרדי ההנהלה כשהוא לבוש בחולצה הכי יפה שגיהצה לו אימא , תאלץ אותו לדמיין איך הוא מתהלך בהליכה מלטנטית כשהראש והגב זקופים כמו הדגל של ישראל, תאלץ אותו לרצות להאמין שהוא לא פחות מבן של מלך , ושהוא יכול ורשאי לומר את דבריו כאילו היו המילים יהלומי אזמרגד וברקת והגבר שכבר מזמן עבר את העשור השלישי בחייו מחייך לעברה חיוך צחור, סלחני וטיפשי מסמן לה בזוית העין שייאללה הסבלנות נגמרת וכן , כן היא האימא הכי נהדרת .בדיוק בשלב זה ירגישו המסובים איך הפלפל החריף שנכפה על ירקות הסלט נותן אותותיו והקיבה מתהפכת , היציקה כבדת המשמעות של תובנות השולחן ממהרת להתרוקן בשירותים הצרים והיחידים בבית המארחת וחבר השופטים ממהר להתפזר ולהותיר את האם ובנה לרגע של אינטימיות ממלאת מצברים ובחיבוק תמים של אהבה היא תשלח את בנה ממנה לא לפני שתעמיס אל קופסאות פלסטיק מאולתרות מתבשיל ההעצמה שבחשה ורקחה במיוחד למענו. "היי סיגי , גב' שאנטי תתעוררי הודו לא פה תנחתי , התרעה של צבע אדום מתחילה " ציון הספר ממהר למשוך את ידי לעבר המרחב המוגן שהוא לא פחות ממשקוף עץ בן 60 שנה ועובי 40 ס"מ בלב המרכז המסחרי הישן של שדרות הקטנה, מרחב זעיר שאמור להגן עלי מפני פגיעת קסאם ישירה ומבעיטה מטלטלת הישר לבטן הרכה של מחוז ילדותי העיירה שממנה נסתי במרוצה . המקום שבו כל תושב עשירי , זבנית בחנות , פקח עירייה מזהה שאני ביתם של מאיר ואליס מהמתפרה שתפרו לי בחוט של מכלב את החיים שרצו. ועכשיו , דווקא עכשיו כשרק באתי לביקור של חג ונימוסים , ביקור כזה של מתנת עציץ וצנצנת חדשה לחמוצים הסירנות מחרישות האוזניים שמתריעות על צבעים אדומים בחיי מאיימות לפרום את מכלב החוטים ."אני בהלם איש , איזה טרוף קיבלתי פיק בירכיים , זה פשוט לא להיאמן איך שאתם חיים " ציינתי כשאני ממהרת לתור אחרי הארנק כדי לשלם א החשבון ולהעלם מעיר המדון והמלחמה שרק שינתה גווניה עם השנים.שילמתי והשארתי טיפ נדיב של תושבי חוץ ראוותניים.איש הדיזיין שלי, ציון אסולין הספר שגזר לי את תספורת הקארה הראשונה שהפכה אותי מנערת אופני הרים וכדורסל מגרשים לאישה נשית ונאה למדי , עיצב ופיסל את חיי ממש הרגע במחיר מאה ועשרים שקלים חדשים כולל:חפיפה , תספורת , פאן וצביעת שורשים של עדויות לשאריות כאב , תסכול והחמצה בחיי ."חבל לך על הזמן מותק , יצא מזה פצצות... ושיהיה ברור ! עיצוב עדכני כזה לא תמצאי אצל הספרים החלביים שלך בעיר הגדולה וזו ממש , אבל ממש הפעם האחרונה שאני מרביץ תיקונים על עבודות סזיפתיות של אחרים" הכריז ציון כאילו יצא זה עתה מסרטון פרסומת באמצע עדכון חדשות בזירת מלחמה.הצבע האדום שהחוויר לי את הפנים החסיר בי פעימה , יצאתי את פתח המספרה בתספורת מדוגמת ובנשמה פרועה שזה עתה נתנה את דעתה לשאלת השאלות : מה חסר לך נשמה , מה ? "והתלתלים הפרועים שהוחלקו באכזריות עם הצבע הבוצי והכהה מספר 55 בגוון קפה מוקה הלכו יחד איתי במעלה הרחוב שכל כך הכרתי ,המדרון שבו התגלגלו עשרות כדורי משחק בילדותי הפך לתלול מתמיד וחורשת האורנים שהייתה לתמונה קבועה מול חדרי הפכה לאתר בנייה קרחתי שבו מתגודדים עשרות תאילנדים מלוכסני מבט של חקרנות שעמלים בקבלנות על בניית מיגוניות בטון מנייטוריות לתושבים חרדים בקו העימות , בטון מזויין של כניעות .רק השער החשמלי שבפתח בית הורי שנראה כל כך מוכר ומזמין ממשיך לערוך סלקציה תלוית מעגל חשמלי וזמזם , עדיין הוא מהסס דקותיים לפני שהוא נפתח בקול חריקה שקטה ובצלילו החלוד הוא קורא לבאים להיכנס אל הבית שנראה כמו קרון רכבת מוארכת ואין סופית שמכילה ונושאת את סיפורם של דייריה במסלול ללא תחנה .ריח עוגות השמרים של אימי מסתלסל וחג מעלי בריקוד ממתיק סוד מלווה אותי אל לב "הטרקלין" המדוגם של הבית בו מוצב כמו גלעד זיכרון שולחן חדר האוכל הכבד שהיה לכולנו ברגעים לא פשוטים אי של התרחשויות , טס למרקי מרץ ונשמה , בימה פעילה של סיפורי הצלחה , התאהבות , הישג או כישלון ששטחו אחיי זה אחר זה באופן תיאטרלי ומוקצן . יש לפעמים ששימש השולחן רחב הידיים רשת ביטחון, מחסום הגנה, חומת חיץ שהרחיקה אותי ואת אחי מהאיש שישב לצד פלפל ,מלחייה ומאפרה גדושה בבדלי סיגריות , ביקורת ואשמה . לו יכול היה עץ האלון שנוגב אחרי כל ארוחה וכוסה במפת פלסטיק אופטימית ושמחה לספר את שראה או שמע אזי היה מעדיף להכרת כאחד העצים ביערות הגשם . |