פתאום אתמול אחר הצהריים, החלה פתאום ההרגשה הזו לבעבע. יצאנו, הילדים ואני לסיבוב ברחוב. תמיד לפני ליל הסדר יוצאים לסיבוב, בד"כ עם אבא, אבל אתמול הוא עבד. יצאנו, הירח התחיל לעלות, בדרך פגשנו 3 ננות עם תינוק ממהרות לליל הסדר, ראינו גם יומולדת של ילדה וננות של כלבים ו.. ו... ו, ואז, בדיוק אז התחילה ההרגשה הזו.
חשבתי שזו אוירת החג, לקראת ליל הסדר (שנה שעברה לא ממש חגגנו, טיילנו וציינו את ליל הסדר במסעדת המלון), אבל אז זה היכה בי, זו אוירת אי החג ששררה פה אתמול: שום SMS של חג שמח (לא מתחכמים ולא מסורתיים), שום טלפון של חברה מהעבודה או מהצ'כונה, שום ריח של אקונומיקה מהשכנה, או בקשות לשמור על החמץ, שום לחץ של "תיכף תיסגר המכולת ועדיין אין לנו מצה". כלום! כמו שאומרים פה, נאדה!
בדיוק ברגע הזה, (אני מודה, בעיניים מזוגגות קצת) התחלנו לשיר את הקושיות ברחוב (הם בקושי זכרו) וקצת מ "אחד מי יודע" ועוד כל מני, ואז החלטתי שנתמקד השנה בחגיגיות של ערב החג: חזרנו, התרחצו והתלבשו בחתיכיות, איה (בת 6) עטתה עליה את כל התכשיטים שאי פעם קנינו לה, הזמינה ממני ללבוש שמלה ועקבים (הסכמתי, המחיר- שני שיפשופים בשני מקומות שונים), ואפילו הציעה לנחום לנעול את נעלי הפגישות, וצעדנו כולנו חגיגים, ומריחים עם עוגה ביד אחת, והגדה בשניה, עד לליל הסדר... כמעט כמו בארץ.
המארחים שלנו היו מקסימים ואדיבים ונעימים, וילדי היו היחידים, כך שכמובן מצאו את האפיקומן, שהיה הזכר היחיד לליל הסדר, וכבר היה קשה לספר את סיפור יציאת מצריים, בעברית ובספרדית, אז כבר קצת ויתרנו... ובערב חזרנו עם "בקשיש" האפיקומן, עם נעל עקב אחת ביד, ואני קצת עצובה.
חברה אמרה שכדאי להתרגל ומהר, כי בכל חג מרגישים ככה, ואם חסרה לי אוירת החג, אני יכולה לדבוק ב "מי הזמין את מי" בקהילה הישראלית, כי זה ממש דומה, או פשוט לוותר ולא לחגוג... אני החלטתי שבשנה הבאה תהיה לי תחושת חג! ויהי מה...
ככה זה כשאתה פה, בפסח.
חג שמח! |