לחיות בת"א זה קצת כמו לחיות בסרט. כל יציאה מהבית הופכת לסצנה מסרט בז'אנר זה או אחר, ואתה חופשי לזרום לתוך הסרט שמתאים לך. למרות שלפעמים, מבלי ששמת לב, זרמת כל כך, עד שנסחפת לחופים רחוקים מכפי שהתכוונת. את חופי תל אביב אהובתי לא אחליף בשום חוף אחר על פני הגלובוס. אין לי ארץ אחרת. ונראה כי גם לשאר ה"קבועים" המבקרים בו. מכירים את האיש עם האופניים ? ואת דולי הכלבה שגרה בנווה - צדק, וחוצה לבדה את הכביש הסואן כדי למצוא מישהו שישחק איתה ב"להביא"? ואת האיש שמאכיל את היונים ליד בניין האופרה ? והפנסיונרים שעורכים טורניר שש-בש יומי באותו המקום ? נראה כי רצועת החוף מושכת אליה כמגנט צרוב רוח ומלח את כולם. אנשים, כל כך טוב להם בים. הנה אישחד יושב לו על מגבת ולועס ממתק קוקוס אדום. משפחות שלמות מיפו, על טפיהן וסליהן. אם תעצום את העיניים לרגע, תוכל לדמיין שאתה נמצא בסיני ולא בחוף צ'ארלס קלור. המציאות משתנה מרגע לרגע ע"י מזג האויר. אותו מקום נראה שונה. אם החלטת שהגיע הזמן לשרוף קלוריות,לחטב את השרירים ולהפעיל אנדורפינים, מומלץ לצאת להליכה נמרצת לאורך החוף. מובטח לך סרט מעניין בעל עלילה מרתקת. יצאתי להליכה מאותן הסיבות הנזכרות לעיל. *39 מילים על אנדורפינים: האנדורפינים הם קבוצה של חומרים כימיים המיוצרים באופן טבעי במוח. מסייעים לשיכוך כאב ולשיפור מצב הרוח. האנדורפינים משתחררים בגוף בשעת פעילות גופנית מאומצת, יחסי-מין, שמחה , חיוך או צחוק, וגם באכילת שוקולד. מפחיתים תיאבון, מתח וחרדה ויוצרים תחושת אופוריה. אם כן, הכימיקלים האחראים על תחושת האופוריה, נמצאים באופן טבעי בגופנו. כל שנותר לנו הוא רק לדעת כיצד להפעיל אותם ולשחררם אל המוח. החלפתי התמכרות בהתמכרות (בריאה יותר ומספקת יותר). מימין מתעוררת תל-אביב, משמאל נושם הים נשימות עמוקות עולות ויורדות, ואני מרגישה קצת כמו פורסט גאמפ, לא רוצה להפסיק ללכת. ככל שעולים קצב הלב וטמפרטורת הגוף, נושרות המחשבות הרעות אל החול ונגרפות עם הגלים הרחק הרחק. one handered precent pure adrenaline - the best drug in the whole world ! והוא טבעי, ובחינם ! מדי פעם פולטים הגלים מתנות קטנות מהים. צדף, אבן מיוחדת, זכוכית ירוקה (אולי פעם יפלטו הגלים טבעת יהלום שנפלה לאיזו דודה בקפריסין...). ילדה סינית קטנה בשמלה כחולה ורגליים יחפות רצה בתוך המים, מלאת אושר וקול צחוקה הטבעי מצלצל כמו פעמון רוח ביער הפיות. מאושרת מעצם הפעילות הלא שגרתית שזכתה לה פתאום. ליד סוכת המציל מתאספת חבורה צוהלת. אחד מהם מודיע בקול ש"חבר'ה אסי הגיע". אסי מפציע, עלם חמודות בנוי היטב. ולא מפסיק לדבר. אין ספק שאסי הוא הכוכב של החבורה. בסוף הוא ישים לב שאני מסתכלת עליו. חייב לשים לב. אומרים שאם מרכזים את המבט על מישהו זמן ממושך, בסוף הוא מרגיש. אסי לא הרגיש. הוא הכוכב ואני כוכב לכת. המשכתי ללכת. בבננה ביץ' מתנגן לו שיר שמזכיר. מזכיר לי חורף וקיץ ואהבה ואכזבה וכאב שתופס ועוזב ותופס, ועכשיו שוב חורף. לפעמים, לקראת אמצע חודש פברואר, כבר אפשר להרגיש את האביב. לאויר הלילה יש ריח שונה וסמיכות מסויימת. וניחוחות של ים ומדורות רחוקות. בלילות אלה תוקפת אותי התרגשות מוכרת וגעגועים לחופים אחרים בחיים אחרים. |