בעיני שלי /יעל פריאל
בעיני שלי / יעל פריאל
הידיים שלך הללו - החשופות
שדיברו אלי כבר אז, חפונות - פרוסות בחמלתן הנרכנת.
מיטיבות לגולל בפני את כל מה
שליבך ופיך מתאווה לספר לי
כבר מזה ימים הרבה.
לעתים אנו משתוקקים לומר משהו, אבל המילים ממאנות לצאת מן הפה החוצה, להגיח אל חלל העולם. לא קל לנו לחשוף רגשות ובכלל קשה לרבים מאיתנו להיות כנים, נטולי פוזות ומסכות, להיות פשוט אנו עצמנו. ממש סוג של התערטלות, שאנו כה חוששים שתחשוף את אי - מושלמותנו או חולשותינו בפני כל. למעשה זהו גם אחד המכשולים המובהקים בחשש של אנשים מפני אינטימיות, מפני היכולת להיות בקשר זוגי משמעותי, בו אנו באמת מאפשרים לעצמנו להיות עצמנו על שלל גוונינו, ורגשותינו המוצנעים או הנראים לנו, כמשהו שאין לנפנף בו. קחו לדוגמא רגש קנאה. כמה קשה לנו להודות בפני עצמנו ובעיקר לחשוף את העובדה, שגם אנו כאחד האדם, מגלים שגם לנו יש ממנה ולא משנה ממש מהי הסיבה. קחו למשל רגשות שצצים לעיתים, באשר לאנשים שאנו חשים שפגעו בנו או עשו עוול ליקירנו ובסתר ליבנו, אנו מגלים כי אנו מייחלים שיקרה להם משהו רע, שפשוט יענשו, כי הרוויחו זאת "ביושר". ועם הבושה על הרגשות הללו ה"לא יפים" שוכחים לעתים בדרך, שבאשר אנו אנשים אנו אנושיים ולפיכך גם בלתי - מושלמים. היום יותר קל לי לראות בתוכי את הקנאה, שהיא חלק ממני ומתלקחת (לפחות כיום, הלאה ייתכן ותצוץ במקומות אחרים ) בעיקר בענייני אהבה - מקנאה לגבר שאני אוהבת, כשאני אוהבת :). היום גם אין לי קושי לחשוף את הרגשות הקשים שחשתי כלפי הגננת של בתי, שפגעה בבבת עיני ללא ידיעתי ומעלה באמון הבסיסי שלי, כשהפקדתי אותה בידיה למשמורת. כן בהחלט זכור לי עד היום כיצד בלבי, ביקשתי לפרסם ברבים את התנהגותה חסרת האחריות, כך שישולם לה. אבל אחד הדברים הקשים לי ביותר, היה פשוט לדבר בגלוי ובכנות על רגשותי. תמיד הייתי המקשיבה. זו שמגיעים אליה תמיד, עוד כחיילת זורקים במשרד שלה את התיק ופשוט שופכים את הלב. ואני תמיד מקשיבה. תמיד נכונה, תמיד יודעת, כאילו אצלי הכל חלק וזורם ללא מהמורות. וכך גם עם חברות. המקשיבה המייעצת, אבל איפה אני הייתי שם, אולי רק ה' יודע. היטב זכורה לי אמירתה של מי שנחשבה אז (לפני שנים ) כחברתי הטובה ביותר ולמעשה עד היום : " יעל. אני לא מכירה אותך. לפעמים אני חושבת מה יעל חושבת על עצמה. האם יעל חושבת על עצמה שהיא חכמה, האם היא מרגישה יפה ... מה ... ?!" האמירה הזו נחקקה אצלי היטב אז, ושנים של מסע שבמהלכו ניסיתי להביא גם את עצמי לידי ביטוי בקשר. לחשוף, לדבר בגילוי לב על רגשותי, לא לפחד לבטא רגשות אנושיים שהם טבעיים לכולנו שמא שמא יראו, שגם אני חשופה. שגם אני לפעמים חלשה, שגם לי יש משברים, שגם בי רגשות מהלכים וחיים. הרבה שנים לקח לי להבין, שבבית של אם ניצולת שואה, לא היה לי ממש ממי ללמוד לדבר על רגשות. במקום בו נלחמים על הישרדות גופא, באפס תנאים, דיבור גליו על רגשות היה עלול לפורר את הכוחות. והיום כשאני מקשיבה על מנת לתעד את קורותייה של אמי ושל משפחתי, שנספתה כולה למעט סבתי, אני שומעת את אמי שבה ותוהה בכאב, מדוע, כשכבר היו בארץ וניתן היה - לפחות מבחינת התנאים החיצוניים - לדבר על הדברים שהיו. לשאול את אמה (סבתי )ולברר כמה שיותר פרטים על בני המשפחה, המשיכה עם אותה השתיקה, עד שלא היה לה יותר את מי לשאול. וכמה סמלי בעיני, שבפסח הזה אני למדתי לשאול את אמי ובכך דובבתי אותה לשאול, ממש כפי שכתוב בהגדה "את פתח לו, שנאמר... " בכל מקרה היום הודות ללימודי (הנחיית קבוצות ואימון ) , סדנאות שונות בהן לקחתי חלק ועוררו את מודעתי ובעיקר כמה חברות טובות בדרך ובן זוג אוהב, שהיה נכון ומסוגל להקשיב - למדתי גם אני לשאול, גם אני לדבר. ואם אשוב לשיר בראשית הפוסט, הרי שלעיתים כשקשה לנו לדבר באות המחוות או שפת הגוף ומדברות בעדנו, בשפה שאם רק נהיה רגישים לה נוכל לקרא בה עולם ומלואו. ולעיתים ממש כפי שכיוונתי בשיר זה, יכול אדם להרבות בדברים ויהיו ישירים ככל שיהיו ועדיין ניוותר בלתי - מסוגלים להקשיב למילים. ואז לעיתים היכן שהמילים אינן מדברות, יכולים דווקא המעשים או כמו בשיר שפת הגוף - הפנים, הידיים... לחשוף בפנינו עולם שלם. לומר לנו את כל מה, שהתקשנו להבין במלים. החרות שלי כיום להיות חשופה וגלויה ובכך למעשה להיות מסוגלת לקשר משמעותי בין אם מדובר בחברות ובאנשים בכלל ובין אם בזוגיות - היא מסע שלא נגמר. תמיד יארבו לי בפינה הריצוי המוכר לי כל כך, בצורך להיות טובה תמיד, נחמדה תמיד, גם כשזה ממש לא לעניין ואתם באותה החבילה גם הצורך להראות תמיד חזקה, זו שהסופה חולפת על פנייה בלי להותיר סימן... אבל היום אני יכולה לחייך אליהם ולומר להם לכל אותם ההרגלים המוכרים, ודפוסי החשיבה הנפסדים - אתם כבר פסה - אתם, כבר ממש לא תופסים. פנו בבקשה מקום, תנו לי לחיות, לבטא, לשורר ולטעום.
מאחלת לי ולכם להיות ערים לחרות החמקמקה הזו שלנו, בכל יום ויום מחדש, כמו גםלצערי לחרותם של הסובבים אותנו אנשים וחיות, שלא אחת חרותם נתונה בידינו לשבט או לחסד, לרחמים ולאהבה.
שלכם אני
לצערי, ולא בפעם הראשונה השורות של הפוסטים שמעלה בקפה שבות ונקטעות (ניסיתי לשנות פונט אך ללא הועיל ), הצעות לפתרון, תתקבלנה בברכה :) יעל. |
.