בארץ רחוקה חי לו חוואי זקן אשר עיבד את שדותיו במשך שנים. יום אחד גילה החוואי כי סוסו היחיד ברח. שכניו של החוואי, אשר שמעו על דבר בריחת הסוס, באו לבקרו. "איזה מזל רע" הם אמרו בעודם מנסים להביע הזדהות. "אולי", השיב להם החוואי. למחרת בבוקר הסוס חזר תוך שהוא מביא איתו עוד שלושה סוסי פרא. "כמה נפלא" ציינו השכנים. "אולי", השיב שוב החוואי. למחרת בנו של החוואי ניסה לרכב על אחד מסוסי הפרא אולם הוא נפל ושבר את הרגל. השכנים באו פעם נוספת על מנת להביע את השתתפותם בצערו של החוואי. "אולי", ענה להם החוואי. ביום המחרת באו נציגים מהצבא לכפר על מנת לגייס בחורים צעירים לצבא. כאשר הם ראו כי רגלו של הבן שבורה הם החליטו לדלג עליו ולגייס בחור צעיר אחר במקומו. השכנים חזרו פעם נוספת, הפעם על מנת לברך את החוואי על כך שהכל הסתדר בסופו של דבר בצורה כל כך טובה. "אולי", השיב להם החוואי.
***
מורה רוחני מפורסם הגיע אל פתח הדלת של ארמון המלך. אף אחד מהשומרים לא ניסה לעצור מבעדו כאשר הוא נכנס ועשה את דרכו אל מקום מושבו של המלך על כס המלוכה. "מה אתה רוצה?" שאל אותו המלך אשר מייד זיהה את אורחו המפורסם. "הייתי רוצה לדעת האם יש חדר פנוי באכסניה הזאת על מנת שאוכל להעביר בו את הלילה" השיב המורה. "אבל זאת אינה אכסניה" אמר המלך. "זהו הארמון שלי." "האם מותר לי לשאול בבעלות מי היה הארמון הזה לפני שהוא היה בבעלותך?" "בבעלות אבי כמובן. אבל הוא כבר מת." "ובבעלות מי היה הארמון לפניו?" "בבעלות סבא שלי. אבל גם הוא כבר מת". "והמבנה הזה, היכן שאנשים חיים לתקופה קצרה ואז ממשיכים הלאה, האם שמעתי אותך נכון כאשר אמרת שהוא אינו אכסניה?"
*** לוחם יפאני נפל בשבי והושלך לבית הכלא. במהלך הלילה הוא לא הצליח להירדם מרוב פחד מהאפשרות שלמחרת הוא יילקח לחדר החקירות, יעונה, ויוצא להורג. בעודו רועד מפחד הוא נזכר לפתע במילותיו של מורה הזן שלו אשר היה נוהג לומר "המחר אינו אמיתי. הוא רק אשליה. המציאות מתקיימת רק כאן ועכשיו". לשמע מילים אלו נרגע הלוחם ושקע בשינה עמוקה. |